מה אוכלים בתיבה?

תיבת נח היתה מבצע הנדסי ולוגיסטי מורכב: בניית תיבה עצומה, ציפויה בחומרי איטום והכנתה למשימה בלתי אפשרית: קליטת משפחה אנושית אחת, ואת מגוון היצורים והמינים שעל פני כדור הארץ: זכר ונקבה לפחות, ושבעה מכל מין – במקרה של החיות הטהורות.

150 יום צריכה התיבה להפליג עם שלל הנוסעים הבלתי אפשריים שלה, שצריכים לאכול, לעשות את צרכיהם, ולא להרוג זה את זה על הדרך.

לא בכדי דנים חז"ל בשאלת ייעודם השונה של מפלסי התיבה (כולל מקום לזבל), שאלת התאורה וההבחנה בין יום ללילה (צהר תעשה לתיבה), ובשאלת השאלות – מה יאכל כל הצבא הגדול הזה, שכמו כולם – גם הוא צועד על קיבתו. הקב"ה מנחה את נח:
"ְואַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכָּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה" (בראשית ו: כא).

חז"ל מנסים להבין מהו המאכל או המאכלים אותם הכניס נח לתיבה שלו (ב"ר לא):
"ר' אבא בר כהנא אמר: הכניס עימו דבילה […] אמר ר' אבא בר כהנא: הכניס זמורות לפילים, חצובה לצבאים, זכוכית לנעמיות. ר' לוי אמר: זמורות לנטיעות, יחורים לתאינים, גרופיות לזיתים. [על דעתיה דר' אבא בר כהנא – "והיה לך ולהם" דבר שהוא לך ולהם. על דעתיה דר' לוי – והיה לך ולהם. את עיקר והם טפילה]". הדעה הראשונה מתמקדת בלשון היחיד שיש כאן: "מאכל אשר יאכל… והיה לך ולהם לאכלה". ולפיכך, מדובר כאן במזון-על (סופר פוד), שיכול להספיק למזונם של הנוסעים השונים – מאכל שכל החיות יכולות לאכול וגם בני האדם. מאכל זה מזוהה כדבלה – תאנים מיובשות.

כפי שמעיר המדרש עצמו בהמשך – דעה זו קוראת גם את 'לך ולהם' – מאכל שצריך להתאים לכולם. הדעה השנייה מתייחסת דווקא לשוני: נח דואג לכל חיה וחיה שתקבל את מזונה המיוחד. דעה זו מהדהדת גם בסיפור המפורסם במסכת סנהדרין (קח:) לפיו נח דאג שכל חיה וחיה תקבל את מזונה המדויק, ולא שקט ולא נח עד שגילה מהו מזונה של הזיקית (התולעת שברימון).

הדעה השלישית מרחיבה למעשה את הדיון ואת תפקידה של התיבה כמשמרת את התמצית של מעשה הבריאה, כך שהעולם יוכל להתחדש לאחר המבול: המאכל אשר יאכל לא מתייחס דווקא לנוסעי התיבה, אלא לעתיד – לרגע שבו יצאו מן התיבה. אמנם, אחרי המבול הותרה אכילת הבשר, וחלק מן האוכל הוא נוסעי התיבה עצמם, אך לא די בכך.

נח צריך לדאוג להמשכיות לבריאה כולה. לא רק לחי, כי אם גם לצומח. הוא לוקח איתו לתיבה זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופיות לזיתים – שתילים במצב מתקדם שמעבר לזרע, על מנת שיהיה קל יותר לטעת מטעים וכרמים ולהמשיך את קיומו של העולם המיושב. להמשיך את תפקידו של האדם הראשון – לעבדה ולשמרה. נח אכן נוטע מיד כרם: "וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם" (ט: כ)

המשך קיום העולם תלוי לא רק בחי, כי אם גם בחקלאות כסדרה: "עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ " (ח: כב). בכל שנה מחדש נקראת פרשת נח בראשית עונת הגשמים, בסמוך למועדי הזכרת הגשמים בתפילה. קיום עונות השנה כסדרן וגשמים היורדים בעיתם, יורה ומלקוש, קשור מאז ועד היום למעשי האדם. מעשי האדם לא רק במישור היחסים שבין אדם למקום, כי אם גם בין אדם לחברו – המבול בא כעונש על החמס. מעשי האדם, מלמד אותנו נוח – גם במישור המעשי והפרקטי. העולם שאנו חיים בו היום אינו העולם הנברא כולו בידי הקב"ה שבפרשת בראשית – עולם זה חרב במבול. העולם שאנו חיים בו היום הוא העולם שאחרי נוח – עולם שבני אדם היו שותפים של הקב"ה בשימורו ובהבראתו, אחרי שקלקלו. (נח תש"פ)