ד"ר יצחק קניגסברגבסיפור מכירת יוסף לישמעאלים בעצת יהודה נאמר: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית לז').
רש"י מסביר את טיב החומרים שהובילו הישמעאלים, ומה הייתה מטרת הובלתם בעיתוי הזה: "וגמליהם נושאים וגו' – למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע: נכאת – כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן (מ"ב כ יג) ויראם את כל בית נכתה, מרקחת בשמיו, וצרי – שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף, הנמנה עם סמני הקטורת: ולט – לוטס שמו בלשון משנה". המלבי"ם מבאר: "שמינים אלה היו יקרים במצרים".
מוצרים אלו היו חלק מהמנחה ששלח יעקב כדי לפייס את המשנה למלך מצרים – יוסף: "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". הרד"ק מזהה גידולים אלה מזמרת הארץ כך: "מעט צרי מעט דבש – הצרי והדבש היו מוציאין מארץ ישראל לשאר ארצות וצרי הוא הנקרא בלסמא. נכאת – פירשו בב"ר (צ"ח) שעוה, ולוט, מסתוכי".
פרופ' יהודה פליקס, שהיה חוקר הבוטניקה והזואולוגיה במקרא ובתלמוד באוניברסיטת בר אילן, העלה במחקריו כסבירות ביותר את האפשרויות הבאות:
נכאת – שרף המופק מצמחים שנמנים על הסוג קדד, משמש לבישום ולמרפא.
לט – השרף המופק ממינים שונים של לוטם. שרף זה שימש לקטורת ואף כתרופה למגוון פגעים בדרכי הנשימה, דרכי העיכול, ועוד.
צרי – שרף הצמח שהתפרסם לימים בשם אפרסמון והגיע לשיא גידולו והפקתו בממלכת יהודה בימי בית שני. גדל בבקעת ים המלח ובאזור הגלעד בעבר הירדן, וידוע גם בשמות נוספים: בלסם, בשאם (מלשון 'בושם') ו"אפרסמון מקראי", להבדיל מעץ הפרי המכונה אפרסמון שבו משתמשים כיום ומקורו ביפן בשם קאקי. מהצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, שהיה ידוע בריחו הטוב. השרף וחלקי השיח נסחרו בעת העתיקה לאורך דרך הבשמים.
הצרי מוזכר בירמיהו כצמח מרפא, לדוגמא: "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי" (ירמיהו ח,כב).
ניתן להוסיף שחומרים אלה בעלי ריח הניחוח אמנם הסבו נחת ליוסף הצדיק בדרכו למצרים, אך יותר מזה, הם שימשו כחומרי מרפא לכאביו הגופניים והנפשיים שעברו עליו במפגש עם אחיו, ובהיותו בבור עם עקרבים ונחשים.
(וישב תשע"ט)
