הסוד של כיבוד הורים

עשרת הדברות המוזכרים בפרשה מוזכרים גם בספר דברים, בפרשת 'ואתחנן'. קיימים הבדלים בין נוסח הדברות בשני המקומות. אחד מההבדלים הוא בנוסח הדיבר החמישי, 'כיבוד אב ואם'. בספר שמות נאמר, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ…" (שמות, כ', י"א). ואילו בספר דברים נאמר, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָך…" (דברים, ה' ט"ו). הבטחה "למען יטב לך", זו נעדרת מספר שמות. מדוע? שאלה זו נשאלה בגמרא, "שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב"? ומשיבה הגמרא, "הואיל וסופן להשתבר" (בבא קמא, נ"ד ע"ב), כלומר, הסיבה לכך שהמילה "טוב" נעדרת מלוחות ראשונים נעוצה בכך שלוחות אלה נשברו בסופו של דבר.

המהר"ל מפראג מבאר מדוע דווקא ב'לוחות שניים' מוזכר ה"טוב". המהר"ל תלה זאת באופיים השונה, על 'לוחות ראשונים' נאמר "והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים" (שמות, ל"ב, ט"ו-ט"ז). נמצא, שלוחות ראשונים גם האבן מעשה א-לקים היא וגם המכתב מכתב א-לקים. בלוחות שניים נאמר "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים וכתבתי על הלחות את הדברים אשר היו על הלחת אשר שברת" (שם, ל"ד, א'). פסילת הלוחות נעשתה על ידי משה, ואילו הכתיבה על ידי משה מפי הגבורה, לפיכך, מבאר המהר"ל, ש'לוחות ראשונים' דווקא בשל מקורם השמימי "מעשה אלוקים", חסרים היו. בני אנוש מוגבלים בתפיסתם, ואינם יכולים להעריך את גודל המתנה. לעומת 'לוחות שניים' שהם "מעשה משה" (תפארת ישראל פר' מ"ג).

בבואנו לדון במצוות 'כיבוד אב ואם' אנו נפגשים עם מצווה שכלית וברת השגה, כזו שהדעת והשכל מחייבים שיכבד אדם הוריו שהביאו אותו לעולם, "והכבוד והיראה הם הכרת הטוב". כיבוד הורים הוא לא רק תודה אישית של האדם לחיים שלו, אלא שקיום המצווה הזאת הוא הכרזה ועדות שעצם המציאות הוא טוב, ולכן השכר הנזכר למקימי המצווה הוא "למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך על האדמה" (שם, פר' מ"א). בזה המהר"ל מסביר למה מצוות כיבוד אב ואם מופיעה בין חמשת הדיברות הראשונות עוסקות בעיקר במצוות בין אדם למקום, כיוון שמי שמכבד את הוריו מכבד את מעשי ד' כי טוב הוא.

ר' שמשון רפאל הירש האיר זווית אחרת במצוות כיבוד ההורים. האמונה היהודית מושתת על מסורת של אב לבן! ומצוות כיבוד ההורים היא תנאי ראשוני והכרחי! כדי להמשיך את נצחיותו של עם ישראל "לא על מסקנות חקירתנו במדעי הטבע השתית ד' את אמונות ודעות ישראל… התגלה ד' לעינינו וגילה לנו את רצונו… ויסודה של המסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות… נמצאנו למדים כי כיבוד אב ואם הוא התנאי לנצחיותה של האומה הישראלית". המיקום של מצוות כיבוד אב ואם הוא במצוות שבין אדם למקום, כי רק מצוות כיבוד ואם, והעברת המסורת של סיפור עם ישראל מדור לדור – יש אפשרות לקיים אומה נצחית.

אחד הסיפורים הידועים ביותר בעניין כיבוד אב ואם הוא סיפורו של דמא בן נתינה. בן-נח מאשקלון שוויתר על רווח עסקי רב, כיוון שהמפתח לסחורה המבוקשת היה מונח מתחת לכרית עליה ישן אביו, ודמא לא רצה להעירו. בגמרא מסופר שכתוצאה מכך זכה דמא בן נתינה שתיוולד לו בעדרו פרה אדומה השווה הון רב. רבי חנינא העיר על מעשה זה שאם זוהי המידה וזהו השיעור שמקיים מי שלא נצטווה ואין עליו חיוב דמא בן נתינה כבן נח, על אחת כמה וכמה יש לנו ללמוד לגבי מי שמצווה וחייב במצווה זו (ע"פ קידושין, ל"א ע"א).

מעשה זה מובא בתלמוד כמענה לשאלה "עד היכן כיבוד אב ואם"? התלמוד דן במקרה בו ההורים אינם במצב כלכלי טוב, על מי מוטלות ההוצאות הכספיות? הבן, או שעל האב לממן בעצמו את צרכיו?, ההלכה קבעה, "משל אב" "זה שמאכילו ומשקהו משל אב ואם" (שו"ע, יו"ד ר"מ, ה'), לפיכך תמוהה הדוגמא שהביאה הגמרא, שהלוא אין זה מגדר מצוות כיבוד אב ואם, על דמא היה להעיר את אביו הישן, חכמינו בחרו להביא סיפור זה כדי ללמדנו, שלא היה מוכן לצער את אביו בשום הון שבעולם. השכר לו זכה כפי שמסופר שנולדה פרה אדומה, שמציאותה נדירה מאד, דווקא בידיו של דמה בן נתינה. כלומר, דמה המסרב להעיר את אביו משנתו, ואומר לחכמים, "מה אנא מזבנא לכון איקרא דאבהתי בפריטין? [=אני מוכר לכם את כבוד אבי בפרוטות?] איני נהנה מכיבוד אבותי כלום". הביטוי "איני נהנה מ… כלום" נראה כרומז לכך שיחסו של דמה לאביו אינו יחס אנושי טבעי של בן אל אביו, אלא יחס הנמדד באמות מידה אחרות, אקסקלוסיביות ותרומיות, דמה דימה את יחסו להוריו כיחס שמתייחסים להקדש, מי שמדמה את הוריו להקדש זוכה שבעדרו נמצאה פרה אדומה, המטהרת מטומאת המוות, שכר אריכות ימים וטובה שאין למעלה ממנה.