ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אחרי העצמאות: שנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו רוויות במחלוקות בעניין מקומן של הדת ושל ההלכה הדתית בקביעת דפוסי התנהלותה של המדינה. דרך מבחר תעודות ומכתבים מארכיונו של הרב יצחק הרצוג בארכיון המדינה, מי שהיווה עמוד תווך בין המדינה הצעירה לדת אז, אנו מקבלים הצצה למאבקי דת-מדינה מהימים הקריטיים בהם המדינה התעצבה. ספויילר: לא הרבה השתנה
הרב הראשי – איש הציונות הדתית
מי שהיה אז הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג, (סבו של נשיא המדינה המכהן יצחק בוז'י הרצוג), שכיהן כרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל משנת 1936, ואחר כך של מדינת ישראל עד יום פטירתו, עמד לא אחת במרכז הפולמוסים שהתעוררו בענייני דת ומדינה והתבקש להביע את עמדתו בדבר השאלות שעלו בדיונים שנערכו כדי להגיע לפשרה מקובלת על כל הצדדים.
הרב הרצוג היה איש הציונות הדתית. הוא דגל עקרונית בהשתלבות של הציבור הדתי במפעל הבנייה של המדינה החדשה תוך שיתוף פעולה עם הציבור החילוני, והיה מוכן לפשרות מסוימות בענייני דת ומדינה. מעבר לכך הוא סבר שאפשר לעצב למדינת ישראל חוקה שתחיל את 'משפט התורה' על אזרחי המדינה וגם תקיים משטר דמוקרטי בלא פגיעה בזכויות הפרט הבסיסיות. עם זאת, הרב הרצוג האמין שיש עניינים החיוניים לשמירת אופייה היהודי של המדינה ועניינים אחרים שהם בנפשו של הציבור הדתי, המחייבים מאבק למען חקיקה דתית, גם במחיר של מחלוקת ציבורית, פגיעה מסוימת בחופש האישי של האזרחים או בעקרון השוויון.
חוקה לישראל – עם ניחוח יהודי?
ערב הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה עסק הרב הרצוג במפעל יצירה הלכתי. הוא הבין את החשיבות שבהכנסת יסודות משמעותיים מהתורה ומהמשפט העברי לחוקה של המדינה החדשה ובשנים הכל כך קריטיות לעיצובה, זאת בהנחה שאפשר יהיה לשכנע את הרוב החילוני לקבל חוקה כזו, שתעוצב בהתאם לאופייה הדמוקרטי של המדינה.
בינואר 1948, לאחר החלטת האו"ם על קבלת תכנית החלוקה לארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, הרב הרצוג כתב לד"ר מרדכי עליאש, וסיפר על תכניתו להכין על בסיס החלטת מועצת הרבנות הראשית מצע של 'תחוקה על יסודות התורה' למדינה היהודית העומדת לקום, שם רואים עד כמה הנושא בוער בו:
"… אני מניח שכבודו מכיר שיצירת תחוקת המדינה על בסיס חילוני, יהא דבר הנוגע בציפור נפשה של היהדות הנאמנה, והוא הדין להשלטת משפט חילוני בנוי על קודקס גויי", כתב לו, והוסיף: "זה יהיה הרס מבפנים וחילול השם כלפי חוץ..".
בהמשך המכתב הרב הרצוג התייחס לחששו מהנהגת נישואים וגירושים חילוניים (אזרחיים) במדינה, וכתב על הצורך למנוע את כוונותיהם של חוגים חילונים להנהיג במדינה שתקום נישואים וגירושים אזרחיים ואגב כך לשלול מן הרבנות את סמכויותיה הבלעדיות בענייני אישות שהעניקה לה ממשלת המנדט: "..הסיכויים לע"ע הם מצערים ומעליבים (לקיום חוקה עם יסודות הלכתיים, שבתון). מציעים אפילו להנהיג נישואין וגירושין חילוניים ואף להוציא את הסמכות המשפטית מידינו, אפילו המשפט האישי שניתן לנו מאת ממשלה גויית… מציעים פשרה, שתנתן הברירה שכל אחד להתחתן ולהתגרש או כדת משה וישראל ע"י הרבנות, או כדרך חול בתוקף החוק הממשלתי שלא כדת משה וישראל.. אפילו ההצעה הפשרנית הזאת משתתגשם, חלילה, סופה לפלג את האומה חלילה לשתי אומות, באופן שהיהדות הדתית לסוף תהא נאלצת על אפה ועל חמתה להקים חומה מבדילה בינה ובין שאר העם שלא להשיא להם בנותיהם ושלא ליקח מהם בנות לנשים..".
בדיעבד, בתשי"ג-1953, חוקק חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) ובתי הדין הרבניים הפכו לסמכות הבלעדית הרשאית לערוך את הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. יוצאי הדופן היחידים לחקיקה היו טקסי הנישואים האזרחיים שנערכים מחוץ לישראל, הזוכים להכרה בישראל. זו חקיקה שציבורים שונים ולא מעטים מתריסים כנגדה עד היום.
גיוס בחורי ישיבות לצה"ל
רה"מ הראשון, דוד בן גוריון, העניק פטור, עם הקמת המדינה, לבחורי ישיבות משירות בצה"ל, מתוך תפיסה שלאחר השואה, בה נכחד כל עולם הישיבות באירופה, חיוני לשמור על רוח העם היהודי ולחדש את לימוד התורה בישיבות. אז, היה מדובר ב-600 בחורים. בחלוף כמה שנים מהקמת המדינה, צרכי הביטחון גברו, ובמקביל להם מספר מקבלי הפטור. מיד לאחר מלחמת סיני, נוכח הצרכים הביטחוניים, הציע רה"מ דאז, דוד בן גוריון, שבחורי ישיבה, גם אלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה, יעברו אימונים מרוכזים של שלושה חודשים, כדי שיידעו להחזיק נשק לשעת פקודה, אם תבוא. הצעתו נתקלה בכתף קרה מצד הציבור החרדי, שצעיריו בעיקר הם שחבשו את בתי המדרש. את ההתנגדות הזו הביע גם הרב יצחק הרצוג, אז הרב הראשי לישראל, במכתבו לרה"מ בן גוריון, שגם השיב לרב. בפניכם חילופיי הדברים ביניהם. כאילו הדברים נכתבו היום.
ב-י"ב מרחשוון תשי"ט (נובמבר 1956) שלח הרב הרצוג מכתב לרה"מ דוד בן גוריון, בו הביע תמיהה ודאגה מפני כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם מקדישים את ימיהם לתורה.
הרב הרצוג במכתבו לראש הממשלה, כותב בין השאר שלאחר השואה הנוראה, ארצנו קלטה גם את שרידי תלמידי הישיבות שרידי השואה וראשיהן וכך הקמנו כאן את סוכת הישיבות שנחרבה באירופה. "בטוחני, שדבר זה היה לפני עיני כבודו לפני כעשר שנים, בשעה שהעניק לתלמידי הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס. הענקת סיבה זו הוכיחה לכולנו הוקרתו והערכתו לשארית התורה בציון וחשיבותה במערכת חיינו החדשים במדינתנו החדשה-ישנה".
הרב הרצוג הוסיף: "והנה בא העשור הראשון למדינה והביא שביי גולה מתפוצות שונות למולדתם. מאות אלפי אחים (כ"י) חזרו ובאו אלינו גם מארצות המזרח, רובם אמונים עלי רוח ישראל סבא, שומרי מסורת ומורשת ישראל, אבל אלה הביאו עמהם גם את הבשורה המדכאה כי חורבן-התורה, שפשה באירופה לא פסח על ארצות אלו, אם כי מתוך גורמים שונים. והנה בחסדי ה' נקלטו מתי-מעט ביחס, במני העולים האלה בישיבות, שיחזירו את עטרת התורה ליהדות המזרח….".
וכאן פונה הרב הרצוג לבן גוריון בדרישה: "חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי-הרוח של האומה (והם עושים את זה במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלכלי כבד מנשוא שלא יתואר בדברים) שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה, כי אף הם מגויסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתו ובגללן הגענו עד הלום. אלה כאלה שומרים המה על קנינייה היסודיים של האומה, שהם תורת ישראל וארץ ישראל".
ומוסיף הרב: "..קול התורה, הבוקע ועולה מהיכלי התורה.. הינו תריס בפני ידי עשיו וישמעאל, החורשים עלינו מזימות רשע ורצח, וקרבת אלוקים החופפת על היכלי קודש אלה מחזקת את ידי המגינים היקרים.. אני בא לפני כבודו בלב רועד, אולם בביטחון, כי כבודו, אשר התרומם לספירות כלל ישראליות בהעניקו לתלמידי הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס, יוסיף להראות את חיבתו והוקרתו לבני התורה, ולא יחול שום שינוי במעמדם".
בחלוף שבועיים השיב ראש הממשלה דוד בן גוריון לרב וכתב, בין השאר: "אשר לבחורי הישיבות. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי ישיבה משרות בצבא, היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כשאר צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבה רבו. אינני יודע אם יש יסוד להאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק, כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספר הגיע לאלפים. בארצות הניכר אין הגויים זקוקים למגיני ישראל. פה כולנו יהודים, וביטחוננו תלוי אך ורק בנו; וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה, אם ראוי הדבר שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית יישב בחדרו ולומד בביטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות".
וממשיך בן גוריון: "אני לא אעז לבוא אליך בהלכה מפורשת של הרמב"ם, כי במלחמת מצווה הכל יוצאים.. אבל נראה לי כי במדינת ישראל 'תורת הקשת' היא חלק מהתורה, ולא ייתכן שאלפיי צעירים לא יהיו מסוגלים לאחוז בנשק ביום פקודה. אין גם להתעלם מהאפשרות, כי ירושלים, חלילה, תנותק ותותקף על ידי אויב, ומאות צעירים לא יהיו מסוגלים להגן על עצמם ועל חבריהם והוריהם ועל עיר הקודש. והוא הדין במרכזים אחרים של הישיבות. ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה- ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים- ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל..".
רה"מ בן גוריון הוסיף: ".. אנו עומדים ברשות עצמנו, ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה שזכינו לה אחרי מאות בשנים. וזכות זו מחייבת לדעתי כל צעיר בישראל.
"אינני יכול למצוא בתורה או בנביאים או בכתובים, שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת. ויש לזכור שהתנאים בימינו השתנו; אף פעם לא היינו מוקפים מכל העברים אויבים הרוצים להכחידנו, ואמצעי הלחימה בימינו אינם כאמצעי הלחימה בימי בית ראשון או שני. עכשיו זוהי תורה מורכבת הדורשת אימון רב. אינני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש'בגלל בחורי הישיבה הגענו עד הלום'. לא הם בנו את הארץ, לא הם חרפו נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות, שאין ליהודים אחרים… אין בשרות הצבאי בכדי למעט לימוד התורה; ובישראל העצמאית אין התורה שלמה אם אינה כוללת גם תורת הגנת העם והמולדת. בלי קיום עם ישראל- לא תהיה תורה, ופיקוח נפש האומה קודם לכל. ודווקא מי שמכבד לומדי תורה (ואני מעז להגיד שאני אחד מהם), ורוצה ביקרם, צריך לדאוג, שהם לא יתבדלו מהמחנה ולא יפטרו עצמם מהחובה הקדושה ביותר – החובה להגן על הוריהם, קרוביהם, יישובם ועמם".
לבד מן המכתבים לעיל, באוסף שבארכיון המדינה ישנן תעודות נוספות העוסקות בסוגיית גיוס בחורי הישיבות בשלב מוקדם יותר של עיצוב הסדר הדחייה. למשל, תעודות מחורף – אביב 1948 ובהן התכתבות עם מרכז המפקד לשירות העם בשאלת גיוס ואימון בני הישיבות בתקופה הסמוכה לקום המדינה ועל רקע המלחמה שחייבה גיוס כל הכוחות האפשריים ביישוב היהודי, ומכתבו של ד"ר יוסף בורג, משנת 1950, אז ח"כ מ'הפועל המזרחי', אל הרב הראשי הרצוג, המציג גישה מסויגת ביחס להסדר דחיית השירות הצבאי של בחורי הישיבות ומתריע שיש הנכנסים לישיבות רק כדי להשתמט משירות בצה"ל: "הנני פונה לכבודו בעניין שאני מחשיב אותו עד למאוד ואשר אני חושש שלא ייצא ח"ו חילול השם אם לא יפעלו בעוד מועד למניעתו. המדובר בשחרור בחורי הישיבה מהגיוס. אני, באופן אישי, הייתי מעדיף שבחורי הישיבה ישרתו בצבא יחד עם יתר הבחורים הדתיים ויחזקו את אלה באמונתם ובנאמנותם. ברם, אני מבין גם את אלה אשר רוצים לשמור על שארית פליטי סופרינו, בחורי הישיבות. זוהי גם דעת רוב חברי החזית הדתית בכנסת הראשונה לישראל, שאני חייב להטות אחריו, סבור וקבל.
"שמעתי שבחודשים האחרונים נכנסו בחורים לישיבות, שלא היתה תורתם אומנותם, אלא בהגיעם לגיל הגיוס נרשמו כתלמידים בישיבות. מתופעה זו יכול לצאת ח"ו חילול השם, כי ירבו המתקיפים את הישיבות ואת הלומדים בה באמת ובתמים, בעטיים של המשתמטים המתכסים באיצטלא של בחורי ישיבה…".
הייתם מאמינים ששבעים שנה חלפו מאז נכתבו מכתבים אלה? אם נעמיק קצת בכל הטענות שנשמעו אז ונשמעות היום בעניין גיוס בחורי ישיבות לצה"ל, נראה שמה שהשתנה הוא רק התאריך והיקף מספר מקבלי הפטור, מאות בקום המדינה, לרבבות כיום.
גיוס נשים לצה"ל ולשירות לאומי
סוגיה נוספת שהעסיקה את הציבור בישראל בשנות החמישים, היא גיוס נשים לשירות צבאי או לשירות לאומי.
כמו רוב ההנהגה הדתית אז, הרב הרצוג התנגד נחרצות לגיוס נשים לצבא ופסק שהוא אסור על פי ההלכה. הרב הרצוג קיבל גם דיווחים מאזרחים על הפקרות מינית הקיימת לטענתם בצבא, שאף מביאה אנשים לא-דתיים לרשום את בנותיהם כדתיות כדי למנוע את גיוסן ולשמור על צניעותן. הצצה לאותן שמועות ניתן לקבל ממכתב מ-1948 ממאיר דויד לווינשטיין, חבר מועצת המדינה הזמנית מטעם אגודת ישראל, אל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שכתב, בין השאר: "יהודי.. ששני בניו משרתים בצבא במקומות נפרדים הוזעק ע"י בניו.. בהודע להם המצב האמתי השורר במחנות בנוגע היחסים בין החיילים והחיילות ותבעו ממנו בכל לשון של בקשה: אבא מכור כל אשר לך ואל תתן בכל הון בעלמא את אחותנו הצעירה להתגייס לצבא מאחר שאנו לא נרשה הפקרת אחותנו לאוירה פרועה כזו שאנו היינו עדים לה…".
אבל ההתנגדות לא עצרה בגיוס נשים לצבא. ב-1953 נחקק חוק שירות לאומי שקבע כי כל בת דתייה שקיבלה פטור משירות בצה"ל חייבת לשרת בשירות לאומי אזרחי, חוק שעורר התנגדות רבה בציבור החרדי וגם בקרב חלק ניכר מהציבור הציוני-דתי.
גם הרב הרצוג הביע את התנגדותו לחוק הן בשל אמונתו ששירות לאומי בכפייה תחת מרות גברים פוגע בצניעותן של הבנות והן בשל חששו שהחוק יגרום לקרע בעם בין דתיים לחילוניים. את התנגדותו לחוק השירות הלאומי הוא הביע במכתב לראש הממשלה בן-גוריון, וניסה לשכנעו לחזור בו מתכניתו להעביר את חוק שירות לאומי לבנות.
"עובדה היא שאלפי משפחות בישראל ובתפוצות אינן יכולות בשום פנים ואופן להשלים עם ההשקפה הזאת, ובלבם מרירות, כאב ויאוש, וכל זה על רקע רגשות דת וצניעות עמוקים ביותר", הוא כתב שם.
והוסיף במכתבו לבן גוריון: ".. האם השכר המבוקש לא יצא בהפסד שייגרם? הלא במידה שיגובשו יסודות אחדות האומה ויועמק רגש אהבת ישראל בראשית שנות עצמאותנו המתחדשת, תיבחן ההנהגה ע"י ההיסטוריה בית מחלוקת ושנאת אחים אשר הכתימו את תולדות ישראל ועכבו את גאולתו… אנא, חזור בך מן החוק המוצע.. האחריות המדינית גדולה מאוד והרוחנית עוד יותר".
בנייר עמדה שהרב הוציא בהמשך ובו הסביר את התנגדותה של הרבנות הראשית לעניין החוק– אם כי לא בכל מחיר, כתב: "הוצאנו חוות דעת נגד השירות הלאומי לבנות, אבל לא הטלנו איסור, היות ולא מצאנו מקור מפורש לכך בחז"ל ובפוסקים". הרב התנגד בתוקף ליציאה של המפלגות הדתיות הלאומיות ("המזרחי" ו"הפועל המזרחי") מהממשלה במהלך המשבר הממשלתי שגרמה חקיקתו של החוק, שכן לטעמו זה יגרור הפסד של הישגים רבים "שהשיגה הדת על כל השטחים".
הרב הרצוג המשיך להתכתב בעניין זה עם מחליפו של בן-גוריון, ראש הממשלה משה שרת כחצי שנה לאחר מכן. בתשובתו לפניית הרב הצדיק שרת את החוק והסביר בפירוט מדוע לדעתו אין פגיעה בצניעותן ובאורח חייהן הדתי של הבחורות הדתיות המשרתות בשירות הלאומי על פי החוק החדש, וכך פתח את מכתבו: ".. החרדה המובעת באותו מכתב נגעה עמוק בלבי… אנו מעוניינים בהחלט לעשות הכל כדי להשקיט את סערת הרוחות שהתעוררה בחוגים מסוימים בארץ ובגולה מסביב לחוק זה, אם מתוך דאגה כנה או כתוצאה מהסתה וחרחור ריב נגד מדינתנו.. לבל יוסיף ענין חוק השרות הלאומי לשמש קרנים לנגח את מדינת ישראל או לזרוע פירוד לבבות בין המדינה לבין חוגי היהדות החרדית שבתפוצות. עם זאת עלי לקבוע בכל הבהירות, כי מצבה של המדינה והמשימות שהיא נושאת בהן מחייבים ומצדיקים, לדעת הרוב העצום של האזרחים, הטלת חובה של שרות לאומי – צבאי או אחר– מטעם הכלל על הפרט למען הכלל, וכי האשה כאשה אינה יכולה להיות פטורה לגמרי מחובה זו. לעומת זאת, הנני להדגיש כי חוק השרות הלאומי.. אינו מכוון בשום פנים לפגוע במסורת הדתית בישראל, או ברגשותיהם של הנאמנים לדת ישראל, או בקיומן של מצוות דתיות ע"י שלומי אמוני ישראל, או בהווי המוסרי של משפחות שבנותיהן אמונות על מסורת דתית..".
וכאן, שרת מפרט את הכללים שינקוט משרד העבודה כשייגש לביצוע חוק השרות הלאומי, ביניהם בחירת שדה הפעולה המבוקש על ידי האשה עצמה, הבהרה שלא מדובר כלל בשירות צבאי, כפי שהפיצו באזורים מסוימים, נתינת דגשים מהותיים לגבי עבודה חקלאית ולינה מחוץ לבית והרגעה בפטור מלא למי שאורח חייה לא יאפשר את השרות גם בתצורה הזו.
ומסיים שרת את מכתבו לרב הרצוג: "אקווה כי הסברות אלו יניחו את דעת כב' וכי על יסודן יהיה לאל ידו להשתמש בסמכותו ובהשפעתו כדי להרגיע את הרוחות בקרב החוגים המתחשבים בחוות דעתו, וביחוד כדי למנוע מעשי הפגנה והתפרעות פומביים.. העלולים לתת את דת ישראל לשמצה בעיני אומות העולם".
עמדתו של הרב הרצוג בעניין חוק השירות הלאומי עוררה ביקורת בקרב מקצת ממנהיגי הציונות הדתית (בעיקר אנשי 'הפועל המזרחי') ואנשי ציבור דתיים, שתמכו בשירות הלאומי ואפילו בשירות צבאי של בנות דתיות, התאכזבו מהתנגדותו של הרב לחוק השירות הלאומי וראו בעמדותיו השמרניות כניעה של הרב לחוגים החרדיים.
במאמר מוסגר נציין, שעל אף הביקורות שקיבל הרב הרצוג מהאגף הליברלי של הציונות הדתית על שמרנותו הוא עדיין היה רב ליברלי ו'מתקדם' מדי מבחינת החרדים הלא-ציונים, עקב פערים אידאולוגיים ותרבותיים שכן יצחק הלוי הרצוג היה רב ציוני-דתי ובעל השכלה כללית רחבה ('רב דוקטור'), מה שהיווה חלק מהסיבה שנציגי הנהלת מרכז 'אגודת ישראל' התנו את הצטרפותם לרבנות הראשית ב-1949 ב'מינוי רב ראשי שלישי מטעם אגודת-ישראל בארץ-ישראל בנוסף לשני הרבנים הראשיים', ובכך הביעו אי-אמון בייצוגו של הרב הרצוג כרב הראשי האשכנזי.
שמירת השבת
ואיך לא, שמירת השבת במרחב הציבורי הייתה מן הסוגיות שהעסיקו רבות את קובעי המדיניות בישראל בשנותיה הראשונות, כמו בימים אלו ממש.
ככלל, בימים אלו תמכו מנהיגי המדינה אז בחובתה של המדינה להימנע ככל האפשר מחילול שבת בפעילות הציבורית, אך שללו כל התערבות בעניין זה במרחב הפרטי.
עניין ששב ועלה בימים הללו היה העבודה בשבת במפעלים חיוניים. בימים של מדינה שנאבקת על עצמאותה הכלכלית ומבקשת להגביר את הייצור עד כמה שאפשר סברו מנהיגי המדינה שאין למנוע עבודה בשבת במפעלים חיוניים, וציפו מהרבנות הראשית לתת תעודות כשרות למפעלי מזון שפעלו בשבת.
למשל, ב-1954 ראש הממשלה משה שרת פנה לרב הרצוג בנוגע להחלטה של הרבנות למנוע תעודת כשרות ממפעל מזון "עסיס" שתוצרתו כשרה למהדרין אך לפי תפיסתה מחלל שבת – על אף שעשה זאת ברישיון מיוחד מאת הרשות הממשלתית המוסמכת. שרת השתומם מהחלטת הרבנות וניסה לשכנע את הרב הרצוג שיש הצדקה הלכתית להכשיר את תוצרת המפעל בהשוותו בין תוצרת זו לבין החשמל שמפיקות תחנות כוח העובדות בשבת ושהרבנות התירה להשתמש בו.
וכך כתב רה"מ שרת לרב: "מפעלים שונים בארץ נאלצים ע"י תהליכי הייצור החדישים לעשות איזו עבודה חלקית בשבת. יש מיתקנים שעבודתם בשבת היא כורח גמור משום הרציפות בתהליך הייצור אשר אין בשום פנים להפסיקה. וכן ישנם שרותים המוכרחים להינתן בשבת לשם סיפוק צרכי חיים ראשוניים של הציבור. לשם הסדרת העניין ומניעת פריצת גדר קיימת ועדת שרים מיוחדת, אשר הח"מ עומד בראשה, וכל בקשה להיתר עבודה בשבת באה לפניה לאישור או לדחייה…
"במדה שמזדמן כורח כזה למפעל המייצר דברי מאכל או משקה, אם תוכר עבודת שבת בלתי נמנעת כעילה חוקית להכרזת התוצרת כבלתי כשרה, תהיה זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ותיגרם עוולה חמורה ליצרנים המתנהגים כאזרחים ישרי לב… יתר על כן, מקביעת הלכה כזאת עלולות לנבוע מסקנות שתפגענה קשה בציבור החרדי עצמו. למשל, מה דינו של אור חשמל שמשתמשים בו בתי כנסת או שמאיר בתיהם של ישראל בלילות שבת? אור חשמל זה מופק בשעת השימוש בו הודות לעבודה הנעשית אותה שעה ממש בתחנות הכוח, והרי ידוע לכם היטב כי העבודה בתחנות החשמל נעשית– כאשר היא מוכרחה להעשות – ברציפות של שבעה ימים בשבוע וכ"ד שעות ביממה… הגזירה שווה ברורה, לדעתי.. איסור כזה הן לא יעלה על הדעת, משום שהוא עומד בניגוד משווע לצרכי החיים..".
במכתב התשובה שלו הצביע הרב הרצוג על הבדלים הלכתיים בין ייצור החשמל בשבת, שיש בו לדעתו היבטים של 'פיקוח נפש', לבין תעשיית המזון, שהיבטים אלה נעדרים ממנה.
בין היתר כתב הרב: "לא יתכן בשום פנים שהרבנות תתן את הגושפנקה שלה על תוצרת המיוצרת, עכ"פ ע"י יהודים, בשבת, ועירוביה. כן נהגנו תמיד – כך היה בחוץ לארץ וכך אנו נוהגים פה..". ולעניין המפעל הספציפי ממנו נשללה תעודת הכשרות, כתב הרב: "אין זה המקרה הראשון שנטען שבית חרושת לא יוכל להתקיים בלי עבודה בשבת, וכשנבדק הדבר היטב ע"י מומחים, נמצא שהדבר מוגזם..", וסיים: "בברכת התורה והארץ ובברכת השבת שכדברי רז"ל היא השומרת את ישראל..".
כשלוש שנים לאחר מכן התערב גם ראש הממשלה בן-גוריון בשיח הפנים-הלכתי במכתב ששלח לרב הרצוג ובו הביע צער ותמיהה בנוגע לחרם שהטילו הרבנים הראשיים על מפעל לנייר העובד בשבת.
וגם בעניינים חוץ מדיניים העניין עלה, כבר ב-1951, הזדעק שר הדתות שאז, הרב יהודה לייב מימון, וביקש ממשה שרת, שהיה אז שר החוץ, להימנע מעריכת קבלת פנים בשדה התעופה למזכיר האו"ם המתעתד להגיע לביקור בישראל בשביעי של פסח בשל חילול החג הכרוך בכך. שרת השיב לרב מימון רק לאחר מעשה, וציין שהוא אישית נמנע מלהגיע לשדה התעופה בעצמו, בניגוד לתכניתו המקורית- מפאת כבודו של הרב, אך שלח לשם נציגים ממשרד החוץ משום שלטעמו קבלת הפנים היא אינטרס דיפלומטי חיוני של המדינה אפילו אם נציגיה נאלצו בשל כך לחלל את החג.
לאורך השנים סוגיית השבת אף הביאה לנפילת ממשלה בישראל, כמו בממשלת רבין עם הגעת מטוסי האף-15 בשבת, ולממשלת ברק לאחר שמשחן של חברת החשמל 'נתפס' מועבר בשבת, כדי למנוע פקקים בכבישים מרכזיים ועומסים ביום חול.
סוגיית מיהו יהודי
על פי חוק השבות, "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". בראשית שנותיה של המדינה, החוק לא הגדיר מפורשות מי נחשב ליהודי הזכאי לעלות לארץ מכוח השבות, כדי להימנע מהכרעה העלולה להביא לפילוג, וכן מתוך תפיסה אידיאולוגית שראתה את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי כולו – הרי מי שנרדף על-ידי הנאצים בשל היותו יהודי, מן הראוי לאפשר לו לעלות כיהודי למדינה יהודית.
היעדר המדיניות הזו הובילה לכך שפקידי משרד הפנים נאלצו להכריע בדבר שאלות שונות שהתעוררו, ובעיקרן – 'מיהו יהודי?'.
שאלת 'מיהו יהודי?' בהקשר חוק השבות עלתה ושבה ועלתה על סדר היום הציבורי בישראל בשנות החמישים. ב-1958 הורה שר הפנים ישראל בר יהודה (מפלגת אחדות העבודה) לפקידי משרדו לרשום כיהודי כל מי שמצהיר בתום לב שהוא יהודי, מבלי לדרוש ממנו הוכחות. בר-יהודה ביקש למסד מדיניות שבעצם הייתה נהוגה בפועל מאז קום המדינה, מכוחה נרשמו כיהודים גם עולים שלא נחשבו ליהודים לפי ההלכה, על סמך הצהרתם. הנחיות השר העניקו תוקף חוקי לדבר והתעלמות מהעמדה הדתית, והתחוללה סערה ציבורית ופוליטית בארץ – כאשר הממשלה החליטה לאשר את הנחיות בר-יהודה, שרי המפד"ל פרשו ממנה.
רבני ישראל והדיינים התכנסו לדון בעניין זה, ובעקבות הכינוס שלח המזכיר הכללי של הרבנות הראשית, הרב י"א וולגלרנטר לבן-גוריון מכתב רשמי מטעם הרבנות ובו הביע את עמדת הרבנות ולפיה, כמובן, הקביעה 'מיהו יהודי' צריכה להיעשות על בסיס ההלכה היהודית בלבד: "ההלכה היהודית קובעת, מעת היות ישראל לעם, מיהו יהודי ומיהו אינו יהודי. אין הרבנות נוטלת לעצמה סמכות זאת, אלא פוסקת לפי הלכה זו.. ואין בכח של כל ממשלה או סמכות איזו שהיא אחרת לקבוע בעניין זה..
"היהדות איננה רק במדינת ישראל אלא בעולם כולו, ושורת ההגיון גם היא מחייבת שלא ליצור מצב שמי שנקרא יהודי במדינה אחת ייחשב לגוי במדינה אחרת, ולפורר בדרך זו את אחדות האומה", הוסיף.
הרב התייחס גם למוקשים החוקיים שיצוצו עקב אותה הנחייה, ציין כי תהליך הקבלה ליהדות פשוט למדי למי שמעוניין בכך, וחתם במילים הללו: "שלושה דברים בחיי האדם היוצאים מגדר תחום הפרט ונוגעים לעצם היהדות נעשים הם בארץ הקודש ובקהילות הגולה בכל התקופות ובכל הזמנים והמצבים.. ברית המילה, קידוש האישה וקבורת המת. אין הרבנות יכולה להחריש לנוכח המגמה המסתמנת לשנות מנוהג ישראל לדורותיו, ואנו שעניינים אלה כלולים בתחום סמכותנו וכך היה עד כה גם במדינתנו, נעמוד על המשמר ונעשה ככל אשר בכוחנו למען יישמר וייעשה כאשר היה עד היום…
"קיומה והצלחתה של המדינה מותנים לפי דעתה של הרבנות באחדות האומה ובליכוד חלקיה שבישראל ושבתפוצות ושמירת מצוותיה וערכיה הנצחיים של תורתנו הקדושה… דבר זה עמד במבחן הדורות ושמר על קיומנו במשך אלפי שנות הגלות ויקיימנו בסיוע שמיים גם להבא".
בהמשך, הנחיותיו של השר הבר-יהודה בוטלו, אך העמדה הדתית לא התקבלה מיידית. הממשלה הישראלית עסקה בחוק ובתיקונים לו משך שנים רבות.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
