החוויה של ההרחקה

ימי הזיכרון והעצמאות, הימים הלאומיים, הם חלון הזדמנויות מיוחד להימנעות מהכפשות ומשנאת חינם

"אנחנו בריאים ואת חולה – אין לך מקום בינינו", כך אמר למשוררת רחל, שהיתה חברת דגניה, אחד מחברי הקיבוץ. רחל, שחלתה במחלת השחפת, עזבה את הקיבוץ בבושת פנים ועברה לתל אביב.

ביטוי לחוויית ההרחקה מוצאים אנו בשיר שכתבה הנקרא "יום בשורה", המדגיש את ההתרחקות של הבריא מלבוא במחיצתו של החולה. כמוטו לשיר היא משבצת את הפסוק העוסק בפרשת המצור על שומרון, שהבשורה לעם ישראל בשעתו הגיעה באמצעות ארבעה מצורעים. אולם, בשיר מתהפכות היוצרות, את בשורת הגאולה היא ממאנת לשמוע מפיו של המצורע, רק לטהור יש זכות קיום, וזכות לבשר בשורת גאולה: "אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר…". בכך שיקפה רחל את תחושותיה הקשות מהרחקתה מדגניה. היא מבקרת את פחדיו הקמאיים של הבריא מלבוא במחיצתו של החולה, כל שכן להקשיב לו אפילו אם בפיו תבוא בשורת הגאולה.

להוציא אל מחוץ למחנה, להרחיק ולנדות- הן מן החוויות הקשות הנגזרות על בן אנוש. התורה  גוזרת הרחקה ונידוי על המצורע: "… טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". אמנם היו שראו בהוצאתו מהמחנה דאגה לשלום הציבור, וכך משתמע מהרמב"ן (יב,ד): "וכן אמר הכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו… כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים". אולם רוב הפרשנים סבורים שהרחקתו של המצורע מחוץ למחנה היא ענישה כלפיו. התורה גזרה עליו נידוי חברתי: "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב".

מי שניסה באמצעות לשון הרע להפריד ולפלג ייגזר עליו לשבת בדד ולהיפרד מהחברה והקהילה. רק כאשר ישהה המצורע לבדו מחוץ למחנה יוכל להרהר ולחשוב על דיבוריו הרעים כלפי האחרים. במדרש (ויקרא רבא טז,ג) נאמר, שרבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע. ורבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים, ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות. תחושותיה של רחל המשוררת בעת שהוצאה מדגניה יכולות לשקף את תחושותיו של המצורע שסולק מהמחנה. אולם, לא לנצח יישאר המצורע בחוץ אלא יתחיל הוא תהליך של שיבה לחיים.

בפרשתנו מתוארת השיבה באופן הדרגתי. תחילה רשאי המצורע לחזור אל המחנה, לאחר מכן יוכל להיכנס אל ביתו, ובסוף התהליך יהיה ככל האדם ויהיה רשאי להיכנס גם למשכן.

המילה "חיים" חוזרת ונשנית בתהליך הטהרה: "שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת", "מַיִם חַיִּים" משמעות הדבר, שטהרת המצורע מחזירה אותו לחיים. המצורע היה דומה למת בכך שנשאר מחוץ למחנה מתוסכל ונעזב ובאמצעות תהליך טהרה הוא חוזר אל החברה ולחיים.

לצערנו, התקופה האחרונה עמוסה בלשון הרע. יש בה לא מעט הכפשות אחד על השני ונחצו קווים אדומים. כל צד מנסה לפסול ולהרחיק את המחנה השני. פרשת המצורע מלמדת אותנו, שתפקידה של השפה ללכד ולא לפלג. לשון הרע הוא כה הרסני משום שהוא מערער את האמון של האחד בשני. כעת החברה הישראלית זקוקה לחזור לחיים חדשים, להתלכד ולהתחבר ולא, חלילה, שתצא קבוצה כלשהיא מחוץ למחנה.

ימי הזיכרון והעצמאות, הימים הלאומיים, הם חלון הזדמנויות מיוחד להימנעות מהכפשות ומשנאת חינם. אלו ימים שניתן להתמקד במשותף, בברית הגורל שלנו, ולהחזיר את החברה הישראלית למקומה הראוי. לאחר שבעים וחמש שנות תקומה הגיע הזמן לכרות מחדש ברית משותפת, שיש בה אהבה ושלום.

(תזריע מצורע תשפ"ג)