אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אחרי שהתקשורת לא הפסיקה להסניף לנו את זה ש"שישנו עם אחד מפורד ומפוזר בין העמים"; שעוד מעט נטבע כולנו בקיטוב ובשנאה ההדדיים שמפוררים אותנו מבפנים, הגיע השחרור של שלוש החטופות: דורון, אמילי ורומי, ושוב הוכחנו שלהיות יהודי זה קודם כל להיות שרוט על הראש, להתעורר ארבע פעמים בלילה בגלל שמי יכול בכלל לישון מרוב התרגשות, ולהיות דבוק לטלוויזיה בהתרגשות שרק בחתונה שלך או בחדר לידה הרגשת אותה לאחרונה כי בעוד רגע נראה את הילדות של כולנו בבית.
אז אם אתם הורים או מחנכים והורים, כדאי לכם לאמץ את תמונת הניצחון של אמילי. בלי שתי אצבעות אבל עם חיוך ענק על הפנים, עומדת על הרגליים ושואגת בקול גדול שנשמע מסוף העולם ועד סופו: הייתי 471 יום בשבי. הסתכלתי למלאך המוות בלבן של העיניים. ונחשו מה? הוא מצמץ ראשון. כי אף אחד לא באמת יכול על העם שלנו, גם לא חמאס…
***
בכל פעם שיש לי קשיים בחיים אני נזכר בדמותו של סבא שלי, הרב אליהו גלייכמן זצ"ל. סבא איבד את אשתו ואת שני ילדיו בשואה, ובכל זאת בחר בחיים. העובדה הזו מכניסה אותי לפרופורציות. וואלה, לי קשה? באמת? אני סגור על זה? ואז אני נזכר באוקיינוס כוחות הנפש שנדרש מסבא כדי להתגבר בכל יום מחדש על החור השחור והענק שנפער לו בלב בדרך לעלייה לארץ ישראל ולהקמת בית המקדש השני שלו, זה שבו נולדה אמי שתחי' יחד עם האחים שלה.
סבא אליהו עישן. זה עזר לו להתמודד מול הקולות והסיוטים שפקדו אותו בכל לילה. שמשכו אותו לתהומות ולעצב שאין לו סוף. כעבור כמה שנים ליבו הפצוע ושותת הדם של סבא אליהו לא יכל לו, והוא נפטר מהתקף לב. כשאני שומע על עשרות אלפי ישראלים שעשו רילוקיישן והחליטו להגר מהארץ, אני נזכר במשפט האלמותי שאמר סבא אליהו כשהציעו לו לקבל סרטיפיקט והבאתי אותו בעבר: "אינני עוזב גולה אחת בשביל לעבור לגולה אחרת".
אני לא אכנס לשיקולים של כל ישראלי שהחליט לרדת מהארץ דווקא בזמן מלחמה, כשמאות מחיילינו מרווים את רגבי אדמת הארץ בדמם הקדוש. נאמן לכלל "אל תדון את חברך", אני לא חושב שאני יכול לשפוט אותם. מעבר לזה, אני רוצה להאמין שהייתה להם סיבה טובה ולכן צריך לדון אותם לכף זכות. ובכל זאת, הניגודיות הזו בין סבא שלי ע"ה, ניצול שואה, אוד מוצל מאש שוויתר על הכל בשביל לעלות ארצה, לבין עשרות אלפי הדרכונים הזרים שנפתחים כאן – צורמת לי במיוחד ורק חשבתי מה היה חושב על זה סבא אליהו.
***
בשבוע שעבר צפיתי בתוכנית של 'אברי ושרקי' וראיתי שם את אבידע בכר, חקלאי מקיבוץ בארי ששכל את אשתו ובנו. אבידע דיבר כמו פצצה גרעינית של כוחות נפש. בלי רגל, אבל עם עוצמות של ביטחון ולהט אידיאולוגי שמספיק בשביל להחליף את כל תחנות החשמל של ישראל. לא צריך יותר מדי אלא לצפות בו במשך כמה דקות בשביל להבין שהסיפור שלנו חייב להיגמר בטוב. שעם הנצח לא הולך לשום מקום. שלמרות שחטפנו את המכה של החיים, אנחנו נקום ונתאושש כמו אריה רעב ופצוע שנלחם על החיים שלו.
סבא אליהו. אם יצא לך לצפות ב"אברי ושרקי" שם בשמיים (בטח מאסק דאג גם לזה), אני בטוח שיצאת מעודד מאי פעם, ועכשיו גם אתה בטוח שאנחנו כאן… בשביל להישאר.
