הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשתנו חותמת בצוואה של יוסף לאחיו. צוואתו של יוסף דומה לזו של אביו יעקב, שניהם מבקשים שיקברו אותם לאחר מותם בארץ ישראל. אמנם הבדל גדול ביניהם, בעוד שיעקב מצווה שהקבורה תהיה מידית לאחר פטירתו הרי שיוסף מבקש שהעלאת העצמות תהיה בעת שייכנסו בני ישראל לארץ.
העלאת עצמותיו של יוסף מוזכרת פעמיים במקרא. בפעם הראשונה בעת קריעת ים סוף:' וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ …'. בפעם השנייה בעת שיהושע נקבר נאמר (יהושע כד,לב): 'וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם'.
המדרש מציין שלא רק עצמותיו של יוסף העלו אלא גם את העצמות של שאר השבטים: 'ומניין אף עצמות של שבטים העלו עמו שנ' אתכם'. ומסורת היא שכל שבט טרח להעלות עמו את ראש השבט שלו. רק יוסף הועלה על ידי משה מנהיגם של ישראל ולא על ידי נציג משבט יוסף. זאת ועוד, משה הוא משבט לוי ומוטלת עליו חובה מיוחדת לכפר על חטא שבטו. 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז יט) לדעת חז"ל, אלו שמעון ולוי שנקראו אחים'. לאחר כמה דורות מכפר משה בן שבט לוי על העוון של המכירה ושל הפילוג שהוביל לוי יחד עם שמעון אחיו. יציאת מצרים הושלמה בלקיחת העצמות, שכן בזמן שראה הים את ארונו של יוסף נבקע הים. לאחר מות משה תלמידו, ומחליפו יהושע, מצאצאי יוסף, ממשיך את המשימה ולוקח את העצמות שלבסוף מוטמנות בשכם. יוסף נלקח משכם, ולשם הוחזר.
ובלשון המדרש: 'אמר הקדוש ברוך הוא לשבטים מכרתם את יוסף החזירו עצמותיו למקומן, ד"א אמר להם יוסף למקום שגנבתוני שם תחזירוני…'. שכם נמצאת בין הר גריזים להר עיבל, שם מצוה הקב"ה לקיים את טקס הברית בין ישראל לקב"ה, ובברית הזו – אומרים חז"ל (סוטה לז ע"ב) נקבעה חובת הערבות ההדדית בין בני ישראל. זהו גם המקום שבו כורת יהושע ברית מחודשת בין העם לה' לפני מותו. לכן טבעי שהאחים יחזירוהו לאותו מקום שגרמו שיילקח משם. טבעי הדבר שבני ישראל יכרתו ברית של ערבות במקום שבעבר הייתה בו שנאה. קבורת יוסף בספר יהושע מתוארת רק בסוף הספר. לאחר הברית שבה כולם נעשים ערֵבים זה לזה, ולאחר שכל השבטים הגיעו לנחלתם, רק אז יכול יוסף לנוח בשלום על משכבו.
אמנם יהושע ניצח על המלאכה אולם ניתן לדייק מהכתובים שכל בני ישראל היו שותפים לכך: 'וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם…'. לפי זה, אפשר שאין זה מקרה שקבורת יוסף נזכרה בסוף ספר יהושע, אף שהדעת נותנת שקברו את עצמותיו מוקדם יותר, עוד בחיי יהושע, לאחר שבני ישראל ירשו את נחלתם. בכתיבת מעשה הקבורה בסוף הספר יש משום סגירת מעגל. ספר בראשית מתאר את עזיבת הארץ והירידה של בני יעקב למצרים. ספר יהושע מתאר את שיבתם לאחר תקופה ארוכה. ושמא זאת כוונת חז"ל באמרם: 'אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא' (בבלי נדרים כב ע"ב). כלומר, הספרים המתארים את הירידה מן הארץ ואת השיבה אליה, דהיינו, את הגשמת החזון בברית בין הבתרים של 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם' ושל ההבטחה 'ודור רביעי ישובו הנה'. ספר יהושע הוא מעין החומש השישי. יתכן ולא בכדי נלקח יהושע משבט אפרים להנהיג ולהוביל את ישראל לאחר משה הלוי. יהושע אמור לסיים את המשימה שכן מי יכול להתאים לכך יותר מצאצאו של יוסף, שהוריד את ישראל למצרים, יבואו מבני בניו ויחזירו את ישראל לאדמתם.
(ויחי תשע"ה)
