כשבני הזוג של הילדים לא יהודיים

מציאות חיינו זימנה לנו קטגוריה שלא הכרנו – אנשים ונשים שהם חלק מעם ישראל, אף שאינם יהודים על פי ההלכה

בחודשים האחרונים לא חולף שבוע בלי שאני מקבל שיחה שכזו. "הרב", אומר הקול המהוסס שמעבר לקו, "אנחנו בבעיה גדולה ולא יודעים מה לעשות". הזהות של הפונים מגוונת למדי – לפעמים דתיים או מסורתיים, חלקם חילונים לגמרי, ולאחרונה אף הגיעו שתי פניות שכאלו ממשפחות חרדיות. לכולם סיפור דומה: הבן או הבת שלהם יצאו אל העולם הגדול – לצבא, לאוניברסיטה או לעבודה והכירו בן זוג מתוק ונהדר. האהבה פורחת, העסק נעשה רציני וההורים שמחים לשמוע את פעמוני החתונה מתחילים לצלצל, עד שפרט ביוגרפי קטן נופל עליהם בהפתעה גמורה – הוא (או היא) לא יהודי.

חשוב להבהיר – לא מדובר על מישהו שהכירו בטיול בחו"ל וגם לא על מתנדבת מחו"ל שהגיעה לארץ. מדובר בצברים, שחיים כאן עם משפחותיהם כבר דור שני, שלישי ורביעי. ישראלים נאמנים ששירתו בצבא, ובונים כאן את עתידם. שום פרט חיצוני לא מסגיר אפילו צל צלו של חשד לכך – לא המראה, לא השם, לא הביוגרפיה. חיים בישראל כמה מאות אלפים אזרחים יקרים ואהובים במעמד הזה, רובם מקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר – הם ישראלים לכל דבר והם לא יהודים על פי ההלכה. התרחיש של נישואין בין חתן יהודי לכלה שאינה יהודייה, תרחיש שעבור יהודים רבים לאורך ההיסטוריה היה תרחיש אימה, הופך למציאות יומיומית דווקא במדינת ישראל, ובמספרים הרבה יותר גדולים ממה שאפשר היה להעלות על הדעת.

לפני כמה ימים אמר לי אבא מודאג שכזה – "אני לא מאמין שהבת שלי הולכת להתחתן עם גוי", ואני התפרצתי לדבריו וביקשתי לתקן ולדייק. המונח "גוי" אינו מתאים, אינו ראוי ולעניות דעתי גם אינו נכון. מי שמגיע ממוצא יהודי, שאבותיו עלו ארצה למדינת היהודים ושאבות אבותיו נרדפו על היותם יהודים, שמחשיב את עצמו כחלק מהעם היהודי, שמדבר עברית כשפת אם ואף חירף את נפשו בצבא ההגנה לישראל, אינו "גוי". מציאות חיינו זימנה לנו קטגוריה שלא הכרנו – אנשים ונשים שהם חלק מעם ישראל, אף שאינם יהודים על פי ההלכה.

מדובר באחינו האובדים. שאבותיהם חיו ברוסיה הבולשביקית באחת הסביבות העוינות ביותר בתולדות העמים כלפי דתות בכלל וכלפי יהדות בפרט. הפצצות הכנסיות, מעקבי הנ.ק.וו.ד. והק.ג.ב., עונשי המאסר על קיום פולחן דתי והגליית פעילי העלייה לגולאג בסיביר, כל אלו מזכירים בחומרתם את זוועות האינקוויזיציה הספרדית. העובדה שאחרי שלושה דורות שחיו בצל שלטון שכזה עדיין נותרה שמץ של זהות יהודית היא נס גלוי ועדות לעוצמת החיבור ומסירות הנפש של היהודים האנוסים הגיבורים הללו. טבעי וצפוי שבמציאות הקשה הזו, חלקם לא יהיו יהודים על פי ההלכה, והאחריות להשלמת תהליך הגאולה וקיבוץ נדחי ישראל, מוטל בראש ובראשונה על הרבנים והקהילות, בתי הדין והרבנות.

אלא שמדיניות הגיור המקובלת במדינת ישראל נקבעת מזה שנים רבות על ידי קומץ קיצוני, שאוחז בפרשנות הלכתית מחמירה, שאינה רלבנטית עבור רוב מוחלט של הקבוצה המדוברת. שפע הצעות הלכתיות מעשיות עלו בשנים האחרונות מקרב פוסקים רחבי כתפיים, שביקשו לאפשר את גיורם ההלכתי של רוב המעוניינים בכך מקרב יוצאי ברית המועצות וצאצאיהם, וכולן נהדפו בזו אחר זו, בידי העסקנים החרדים השולטים בפועל במדיניות בתי הדין לגיור.

כדרכם של כל הקנאים בתולדותינו, גם הקנאים הללו רואים את טובת המיעוט שאליו הם שייכים על פני טובת כלל עם ישראל. הם מעדיפים דקדוקים פרטניים על פני ראייה מערכתית רחבה, ודרישותיהם הבלתי מתפשרות עלולות להמיט חורבן וכליה. כמקובל אצלנו – המערכת הדתית מתיישרת לימין, הגישה המחמירה ביותר הופכת להיות הסטנדרט הכללי, ואת המחיר אני פוגש שבוע אחרי שבוע, בשיחות עם עוד ועוד הורים שלא יודעים את נפשם, כשהם מבינים שהנכדים שלהם כבר לא ייחשבו יהודים על פי ההלכה. פעם חשבנו שבמדינת ישראל אין לנו בעיות שכאלו, כיום ברור שאם לא נמהר לפעול לשינוי המדיניות ההלכתית המקובלת במערך הגיור, תוך שנים ספורות התופעה הזו תהיה קיימת כמעט בכל בית בישראל.

כראש מכינה קדם צבאית, אני חושב יום יום על תלמידיי וחבריהם, היוצאים לצבא לקיים מצוות עזרת ישראל מיד צר, ועשויים לפגוש שם בת זוג, ישראלית, ציונית, מסורה, טובת לב ומידות, אך שאינה יהודייה על פי ההלכה. ידוע לי יפה שמבחינה הלכתית ישנן מגוון אפשרויות לגיור שיאפשרו את השבתם של אחינו ואחיותינו אלו אל חיק העם היהודי. הידיעה שהדעות ההלכתיות הללו נדחות בישראל מסיבות פוליטיות, מדירה שינה מעיניי.

(בהעלותך תשפ"ג)