הרב אילעאי עופרן (רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ "רוח השדה")
אני נגעל ומתקומם כשאנשים הופכים את התורה והאמונה לכלי להשגת כבוד, כוח, מעמד פוליטי או כל טובין אחרים
במאה ה-21 זקוק כל מוסד חינוכי לנוכחות בעולם התקשורת, המידע והרשתות החברתיות. שהרי אם רוצים לגייס תלמידים, לגייס משאבים, להטביע חותם או לתקשר עם העולם, לא ניתן לעשות זאת בלא מי שידאג להיבטים התקשורתיים של הסיפור. בתחילת כל שנה במכינה, אנו ממנים "צוות מדיה" שאחראי על תפעול החשבונות של המכינה ברשתות החברתיות השונות, על התמונות והסרטונים, ההודעות והפרסומים.
וכל שנה, כשאני יושב עם חברי הצוות לשיחת הכנה, אני דורש מהם שני כללים בנוגע לתמונות שהם מצלמים ומפרסמים מהווי החיים במכינה – שני כללים שהשילוב ביניהם עלול להישמע קצת מוזר – בלי עירום ובלי תפילות.
את הדרישה ללבוש מלא בתמונות, בעיקר אם מדובר בפעילות בבריכה או בטיול במעיין, הם מבינים מיד – תמונות שלא בלבוש מלא לא אמורות להיות מפורסמות ברבים. למרות שברור שלבריכה כללי צניעות שונים מלשאר העולם, לא סביר שצורת הלבוש שבה מתנהלים אנשים במרחב שבו הם שוחים ומשכשכים, תהיה מפורסמת בשער בת רבים. את ההתנגדות התקיפה שלי לצילום של חבר'ה מתפללים, אני נדרש קצת יותר להסביר, אבל השורה התחתונה דומה מאד – פרטיות, אינטימיות וחילול של הרגע.
נוכחות של מצלמה הופכת כל ספונטניות לפוזה. רגע פנימי ואותנטי הופך להיות בבואה של מי שמסתכל עליי מבחוץ. את השאלה "מה אני עושה?" מחליפה השאלה "איך אני נראה"? ואנחנו, שכל כך קשה לנו להתפלל גם ככה, לא יכולים להרשות לעצמנו להחליף רגע של עמידה לפני ה' ברגע של דוגמנות מול הצלם.
במובנים רבים, כל העבודה הפנימית של תפילה היא הניסיון הלא פשוט בכלל, להשתחרר לרגע מתודעה הבבואה, זו שכל הזמן תוהה איך נראים הדברים בעיני הסביבה שלנו. צעירים וצעירות בני דורנו, חווים את התודעה הזו באופן אינטנסיבי בהרבה מאשר בדורות הקודמים. הם רגילים לצילומי סלפי, הם מצלמים כל מנה שהם מקבלים במסעדה והם מתעדים כמעט כל רגע חשוב יותר או חשוב פחות. התפילה היא הזדמנות להימנע מכל אלה לרגע אחד קצר. אם נמצא את עצמנו מצלמים תפילות, אפילו הרגע הזה יתפוגג.
זאת ועוד, מהות הקדושה היא שלא משתמשים בה לצרכים אחרים.
בילדותנו היינו משתמשים בספרי טלפונים כדי להגביה את מושב הכסא, אך לא היה עולה בדעתנו לעשות זאת עם חומש או סידור – "הנרות הללו קודש הם" ולכן "אין לנו רשות להשתמש בהם". מטרת התמונות שמצלם צוות המדיה היא לפרסם את המכינה, לגייס את המחזור הבא או להישלח לתורמים פוטנציאליים. המחשבה שרגעי התפילה שלנו יהפכו להיות כלי בקמפיין גיוס תלמידים או גיוס תרומות, היא בפשטות חילול הקודש.
אני נגעל ומתקומם כשאנשים הופכים את התורה והאמונה לכלי להשגת כבוד, כוח, מעמד פוליטי או כל טובין אחרים. לא ייתכן שהתפילה תשמש לנו לצרכים פנימיים של המוסד החינוכי שלנו.
בסוף השיחה הקבועה הזו עם צוות המדיה, אני מעודד אותם לעשות את תפקידם נאמנה. להביא את הבשורה של מה שנעשה במכינה לידיעתם של רבים, אבל להיזהר מהכלי רב העוצמה הזה ומהמחירים הכבדים שהוא עשוי לגבות. אסור להגיע למצב שאנו חווים את העולם רק מבעד לעדשת המצלמה, ושהקריטריון של ה"שופוני" הופך להיות המצפן שקובע כיצד נתנהג.
מהרב עמיטל למדנו תובנה פשוטה ועמוקה, שלוכדת על הקשר שבין פנים וחוץ ובין עולמות של רוח להצגתם כלפי אחרים. הרב היה נוהג לומר ששלוש המילים האחרונות בתורה הן "לעיני כל ישראל", כדי ללמדנו שכשעושים מעשה רק כדי שהוא יהיה לעיני כל ישראל, שם נגמרת התורה.
(אמור תשפ"ג)
