מהפכת בעל "הגהות מרדכי": התניית הגיור במניע – חלק ב

פרק מ"א

בפרק הקודם התחלנו לדון בדברי בעל הגהות מרדכי, המציע עמדה הלכתית חריגה. הוא מנסחה כפירוש לדברי רב הקובע "הלכה כולם גרים" (יבמות כד, ע"ב), וכך כותב:

"נראה לי, דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים, אין לקבלם […] ואף על גב דפסק לשם: 'הלכה כולם גרים גמורים' – יש לומר לאחרי כן, כשאנו רואים שמישרים דרכיהם, אף על פי שמתחילה עושים לשם אישות (הגהות מרדכי, על המרדכי, יבמות, פרק רביעי, אות ק).

בהתאם למסורת ההלכתית הקלאסית, המחבר מניח שאין צורך ליזום בדיקת מניעי המתגייר. כפי שראינו, בדיקה יזומה על ידי בית דין היא חידושו של הרמב"ם. ברם, אם ידוע שמניעי המתגייר אינם לשם שמיים, אין לקבלו לגיור. לעיל ראינו שהביטוי "אין לקבלם" הוא הנחייה לבית הדין. לעומת זאת, הביטוי "אינם גרים" מתייחס למעמד הגר  – הוא אינו יהודי. לו המונחים היו זהים, חידושו של המחבר היה בלתי אפשרי: אם אדם אינו גר הוא לא יכול להיעשות לגר גם אם "יישר דרכו". אדם לא יכול להיעשות לגר אם לא עבר טקס גיור. יתר על כן, אם הוא אינו יהודי הרי שאינו חייב כלל במצוות, כיצד, אפוא, יכול הוא ליישר דרכיו?!

סביר שהמחבר מניח כי גם גר שמניעיו זרים הריהו גר, אבל הוא מבחין בין גיור הנעשה בבית דין ממוסד לבין גיור בפני "שלשה הדיוטות". בית הדין המוסדי לא יקבל גר לגיור אם מניעיו פגומים. הגיור שנעשה על ידי שלשה מחולל שינוי, אבל הוא יהיה רלוונטי רק בעתיד: "לאחר כן כשאנו רואים שמישרים דרכיהם". לפי זה יש מצב ביניים בין גיור על ידי שלושה לבין ההכרה בגיור זה על ידי בית הדין המוסדי, המייצג את עם ישראל. בשלב הביניים הגר יהיה אמנם גר, אבל לא יהיה "גר גמור".

יש הבדל בין דברי רב בתלמוד לבין האופן שבו המחבר מצטט אותם. בתלמוד נאמר: "א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם" (יבמות כד, ע"ב). לעומת זאת, המחבר מצטט עמדה זו כקובעת "כולם גרים גמורים". הבחנה בין גרים לגרים גמורים יוצרת שני מעמדות של גרים: גרים וגרים גמורים. הבחנה זו חסרת תקדים בהלכה. בספרות ההלכתית יש אמנם התייחסות ל"גרים גרורים", אבל, התייחסות זו מתייחסת לעבר ולא להווה.

לכאורה, יש דמיון בין עמדה זו לעמדת הרמב"ם, שאותה ניתחנו לעיל. הרמב"ם כותב:

"גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר – הואיל ומל  וטבל, יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו. ואפילו חזר ועבד כו"ם, הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין. ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל" (הלכות איסורי ביאה, יג, יז).

יש הבדל ברור בין שתי העמדות. לפי הרמב"ם, גיור לא מוסדי תקף והגר הוא כישראל לכל דבר ועניין. לעומת זאת, לפי הגהות מרדכי, לא ברור כלל מה מעמדו של הגר לפני שיישר את דרכיו. לפי הניתוח שהצעתי הוא גר אבל לא גר גמור. מהי ההשלכה ההלכתית של הבחנה זו: האם יש להחזיר את אבדתו; האם נישואיו נישואין, והאם יובא לקבר ישראל? הרמב"ם היטב לשרטט את מצב הביניים – הגר הוא יהודי שהקולקטיב היהודי "חוששין לו עד שיתבאר צדקתו". אבל חשש זה לא מוביל לפגיעה במעמדו כיהודי.

לפי המחבר, מעמדו היהודי של הגר אינו ברור. הוא מציע איזון בין שתי עמדות בינאריות העוסקות בשאלה: האם מניעים זרים פוגעים במעמד הגר. לדעתו, מניעים זרים פוגעים. אבל יש אפשרות לתקן את המצב. קשה להבין מה פגום בגיור הראשוני, ואם הוא פוגם כיצד הוא מתוקן. קושי זה נובע מכך שאם הגר עבר גיור, לא חסר  בו רכיב כלשהו המאפשר את זיהויו היהודי.

מעבר לכך "יישור הדרך" אינו יכול לחולל תפנית במניע הגיור – אי אפשר לשוב אל העבר ולתקן את המניע. אפשרות התיקון מלמדת כי המניע אינו יסוד הכרחי. מה שיקבע את מעבר הגר ממצב הביניים למצב של "גר גמור" הוא תיקון אורחות חייו כיהודי. אבל גם אם לא יתקן, הוא אינו חוזר לנוכריות. שכן מעשה הגיור אינו הפיך. המחבר מניח שמעמד הגר, שמניעיו בעיתיים, ניתנים לתיקון על ידי שמירת מצוות המאפשרת המרת מעמד הגר לגר גמור, אבל לא מתנה את עצם הגיור בשמירת המצוות.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)