הלקח מרבי עקיבא על מחלוקות ת"ח כיום

בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, לאחר שראה את הכישלון של עשרים וארבעה אלף תלמידיו, התחיל רבי עקיבא בשבעה תלמידים וציווה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה – אתם לא תהיו כן" [קה"ר יא]. כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו ומכבדת האחת את זולתה רק היא מסוגלת להצליח. וכמו בימי רבי עקיבא, גם אנו בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, אבל הלקח של תלמידי ר"ע צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ולדעת שהצלחתה של מהפיכה זו מותנת רק אם לומדי התורה ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה. רק אם תתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליזנסק: "ותצילנו מקנאת איש מרעהו ולא יעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה".

הלקח של תלמידי רבי עקיבא הוא שלא מספיק להקים כמות של תלמידים אלא צריך לדאוג שהם יתנהלו באחדות – משה רבנו גילה לנו את סוד האחדות: "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" וכתב על זה "אור החיים": "עוד רמז כי מלכות תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד, ולא יהיו בד בבד, שבזה יהיה סיבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל. וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות, ומלכותם תהיה  בה הויה של קיום.  כי ראש האובדן הוא הפירוד וכל המחזיק ברכה הוא השלום וייחוד הלבבות".

וכששאלו מדוע קשר משה רבנו את אחדות העם בראשי העם? השיב על כך ה"תולדות יעקב יוסף": קודם צריכים להיות מאוחדים 'ראשי העם', המנהיגים, ורק אז אפשר לקוות ל"יחד שבטי ישראל", שגם בעם עצמו תהיה האחדות! והוסיף על כך רבי יחזקאל פאנט (ראב"ד קרלסבורג): להביא את העם לאחדות קל יותר אם אין מעורבות שלילית של המנהיגים, שהרי המחלוקת והפירוד מקורם בעיקר בראשי העם.

חשבון נוקב עורך הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק יא) עם אישים שמילאו תפקידים ציבוריים, ובגלל אמביציות אישיות ותאוות שלטון גררו את בית ישראל למחלוקות שהביאו לפילוג העם, וכך כתב שם: "יתרה עליה חמדת הכבוד – כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל (סנהדרין קב): תפסו הקב"ה בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן – ישי נטייל בגן – עדן. אמר לו, מי בראש? אמר לו, בן – ישי בראש. אמר לו, אי הכי לא בעינא. מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא (במדבר טז): 'ובקשתם גם – כהונה'. וחכמים ז"ל (במדבר רבה יח) הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו. הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם. ועל מה התחיל שאול לארוב אל דוד אלא מפני הכבוד, שנאמר (שמואל א יח): 'ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגו' ויהי שאול עוין את – דוד מהיום ההוא והלאה'. מי גרם לו ליואב שימית את עמשא אלא הכבוד, שאמר לו דוד (שמואל – ב יט): 'אם לא שר צבא תהיה לפני כל הימים'. כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.

בבואנו ליזום אחדות במחנה שלנו, מה עלינו לעשות? הבה נקשיב להנחיות של רבותינו: כמו פירושו של הראי"ה בספרו "עין איה" (ברכות כז ב) לדברי רבן גמליאל: "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין" – וצריך להבין מדוע מכל כלי המלחמה משתמש רבן גמליאל דווקא ב"תריס" שהוא נשק הגנה, ולא בחרב או חנית וכד' שהם כלי התקפה? ומסביר הראי"ה: שיש "מלחמת מגן" ויש "מלחמת תגרה". מלחמת-תגרה היא מכוונת להפיל את האויב ולאבדו, ואילו מלחמת- מגן היא להחזיק מעמד עצמו. וכן גם במלחמת הדעות, כשנלחמים בידיעות הרעות צריכים לל"צאת במלחמת תגרה לאבדם עד היסוד לבל ירעילו את העולם בארס שלהם. אבל בדברי תורה, שגם האוסרים כמתירים הם דברי אלקים חיים, רק שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי דעתו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה. על כן, בדברי תורה המלחמה אינה כי אם מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה עפ"י דעתו, אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הוויכוחים "בעלי תריסין" תופסי מגן. זוהי הדרכתו של רבנו שלא לפגוע בבעלי הדעות גם אם אין אנו מסכימים לדעתם.

הדרכה נוספת דומה מביא רבנו הרצי"ה בספר "לשלשה באלול" (עמ' כב): "כשהעירו לו (לאביו הראי"ה) ביחס לאנשים ידועים על שהוא משתתף אתם בפעולות של חיזוק התורה והיהדות – (אמר הראי"ה) : 'אל לעשות לי קוקיסטים, כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה היהדות הרי הוא משלנו'". לא לפסול או להדיר, אדרבא, לשתף פעולה ועם זאת לעמוד על שלנו.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)