מהם שורשי האיסורים על בעלי מוגבלויות בתורה?

מפגשה של התורה עם תרבות העידן בו אנו חיים מזמן פעמים רבות צורך לעמוד על ההבדלים בין העולמות, ולהצמיח מתוך המפגש ארמון תורה מקיף, שאינו אפולוגטי ואינו אטום, אינו מתנצל ואינו שוכח לרגע כי דבר ה׳ הוא מקור הסמכות שלנו. להפך, המפגש נעשה מתוך בקשה עמוקה להלך בדרכה של תורה, ולהטמיע ככל הניתן בשכל האנושי את הדרכתה של תורה.

בפרשתנו אנו נפגשים עם איסורי עבודה של כהנים בעלי מומים במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, שנתבארו באריכות בתורה שבעל פה, כגון במשניות מסכת בכורות. רגישותנו העמוקה לעולמם של האנשים עם מוגבלויות, וההתקדמות הרבה שהתקדם המוסר האנושי בהקטנת משמעותית של משקל המוגבלויות במעמד החברתי – מצמיחים מעצמם את השאלה מהם שורשי איסורים אלה בתורה.

השאלה מתעצמת לאור דברי הנביאים, בין בשל העובדה שהם שלימדו אותנו כי יסוד עבודת ה׳ הוא היחס המוסרי ולא המעשה החיצוני – ״כי חסד חפצתי ולא זבח״, והם שפיתחו בנו את הרגישות המוסרית כלפי כל בני האדם, ובעיקר אלה שהחברה עלולה לדחוק אותם לשוליים. לא היינו מתפלאים אם התורה הייתה דווקא מצווה לכלול גם את הכהנים בעלי המומים בעבודת הקודש, כדי להבליט את היסודות האלה. אולם לא אנו קובעים לתורה מה לומר, כי אם להפך – מצווים ללמוד את דבריה.

וממנה עולה אכן יחס כפול. התורה והנבואה בעקבותיה מצוות כי במקום אחד בעולם תופיע שלמות במובן המלא והכולל שלה: בראש ובראשונה שלמות התנהגותית ומוסרית, וסיפור בני עלי שהוביל לחורבן משכן שילה מממש את היסוד הזה, כמו גם מקומות רבים בנבואה שמלמדים על המעמד של החובות האלה. ובד בבד, אין התורה מלמדת אותנו לאטום את עצמנו להופעת השלמות הגופנית, בשל העובדה שאין זה נכון לחיות בהתעלמות מחשיבות ההופעה המעשית. זו אחת הסיבות לבניית המשכן בשלמות הגדולה ביותר האפשרית, על ידי איש חכם לב כבצלאל; זו אחת הסיבות שאין להביא קורבנות בעלי מום, או להותיר מן הזבח עד בקר; זו אחת הסיבות לבגדי הקודש ובגדי הכהונה, וזו גם אחת הסיבות למצוות הכהונה, שתובעות דיני אישות מיוחדים לכהנים, איסורי טומאה, ושלמות גופנית לעובדים במשכן.

המשכן והמקדש בעקבותיו הם אקס-טריטוריה. בהקשר הזה, הם לא מהווים מודל לחיים במדינה. להפך, הם מלמדים כי כאשר אנו עוסקים בעניינים שהם מחוץ למקדש – שם חייבים לבוא לידי ביטוי העולמות המבטלים את ההבדלים שבין בני האדם, ואינם נותנים מקום לחשיבות לדמות החיצונית, ולמעשה אינם מבחינים במוגבלות כמרכיב באישיות או בהתייחסות. שם אנו עוסקים בחיים שלנו, לא בביתו המציין שלמות כוללת של הקב״ה, וזו באה לידי ביטוי בהנגשה ראויה, במשאבים פיזיים נדרשים, וברגישות אמת לדמותו של האדם.

(אחרי-קדושים תשפ"ג)