מרדכי גרנביץכשהגעתי לשיכון, בעיירת ה"פיתוח" השוכנת לחוף ימים, לקח לי חצי יממה להבין שה"לוק" שלי הוא מפר איזון. אולי אם הייתי מבקש אחוזים מהאורטופד המקומי, אחרי כל הצווארים שנתפסו מהסתובבות אלי ברחוב, הייתי במצב יותר מסודר כרגע עם מנהלת הבנק.
בכל זאת, משפחה שהגיעה מ"השטחים", בשכונה בה 'מרצ' מקבלת את אחוזי ההצבעה הגבוהים, היו שבתחילה, במקום להשיב שלום, הביטו במין מבט של "כבר תרמנו"…
בשבוע הראשון, פגשנו שכנה בטיול עם הכלב שלה. ללא כלב, כנראה לא היינו מכירים את רוב השכנים. היא הייתה טיפה בהלם כששמעה מאין באנו.
בשלב מסוים נקשרה שיחה, וסוכם שהיא מגיעה איתי לטיול בחברון, ואני מגיע איתה לסיור במרכז רבין.
ההגדרה מראש לא הייתה דיון פוליטי או התנצחויות, אלא פשוט שכל אחד יכיר, ישמע וינשום את האווירה בה שכנו חי.
היה מפגש חשוב במרכז רבין, שונה, ומעורר מחשבות. היה מרגש בחברון. דמעות, ונושאים עמוקים של שייכות ושרשים.
ומאז אנחנו צוחקים על זה שאם כל אחד מאיתנו היה נאחז במסלול חייו הטבעי בהחלט יתכן שהיינו נפגשים בצעקות רוויות שנאה משני צידי מחסום כלשהו.
כשגרנו בגוש קטיף הייתי יורד מידי ערב לנגן בבסיסים צבאיים, כשנה וחצי. שם נפל לי האסימון שאין פה שני "צדדים", אין פה טובים ורעים, אלא בני אדם. ומצד שני, אין כמעט פגישות כ'בני אדם'. אלא רק דרך התקשורת, פאנלים, או עימותים רוויי פוליטיקות ואידיאולוגיות.
היו שם הרבה אהבה, כבוד וקשרים משמעותיים. אני חושב שזה מה שנתן לי את הסטירה ש-צריך להתעורר. שקשר- הוא לא דבר שאמור להיות מגמתי, "כדי ל… ". אלא כדי "להיות בקשר" נקודה.
כך קרה, שבשולחן ליל שבת ("שישי בערב", בישראלית) בביתנו ישבו יחדיו דני ואתי, שהם זוג חסידים שגדלו בסאטמר בחו"ל, אריה, שהוא קצין במודיעין חובש כיפה סרוגה, ריקי, שהיא בחורה רפורמית (שלא שכחה את הטלית), אורית, שהיא שכנה ממש לא דתיה, ועוד איזה 15 חבר'ה שלא נתחיל לפרטם. אבל הובן רוחב המנעד…
ובאותו שולחן ליל שבת, התנהלה שיחה עירנית עד 2 בלילה.
חשבתי לעצמי- המציאות יכלה לזמן סיטואציות כל כך קשות למפגש. אני רק חושב על ריקי עם נשות הכותל, פוגשת בדני עם השטריימל. אבל פה- הכל היה כל כך אמיתי וכנה. נטול נצחנות. נטול ווכחנות. כמו משפחה שיושבת יחד גם אם כל אח הלך בכיוון אחר.
כשמפגשים נעשים כי ככה אחים חיים, ולא תחת כותרת שאני "כזה" ואתה "כזה". אז קודם כל יש חיבור אמיתי, שזה בעצם הכל. ואז ממילא, גם כשעולה נושא לבירור הוא עולה באופן נקי וללא התנגדויות דו צדדיות, או צורך לרצות, לוותר, לשכנע, או להיות פוליטיקלי קורקט. האהבה שברקע מנצחת את הכל.
דיברתי עם מישהו על פתיחת המרכולים בשבת. אני אישית, לא צריך שאף אחד יימנע מעסקיו כדי לא "לפגוע בי", ואלוקים הוא לא מפלגה פרטית או אג'נדה פוליטית.
שימו לב מה קורה פה. זה הרי ברור שהחברה החילונית הייתה יושבת לברר ולהגדיר לעצמה איך צריכה להיראות שבת במדינה יהודית, לפי דרכה. ויתכן שכולם פה היו מופתעים לראות את חזונו השבתי של ביאליק מתגשם…
אבל כעת זה לא יכול לקרות. כי יש פייט. "מלחמה" יכולה גם להיות בשיחה בחדר ממוזג ומבלי להתלהם, אבל זו עדיין מלחמה בין שני יריבים שסוחבים את החבל הדק. כל אחד לצד שלו. ומקסימום ייאותו להתחשב קצת זה בזה.
בשעה שזה יכול היה להיות אחרת לגמרי. כשעיניים בעיניים פוגשות ומניחים בצד עמדות קדושות ואידאלים מפוצצים- או אז מתרחשת המהפכה האמיתית, שהיא מעבר לכל עסקנות פוליטית. למהפכה, למי שחיפש הגדרה, קוראים אהבה.
וכבר היטיב לשיר ג'ון לנון:
"You may say I'm a dreamer, but I'm not the only one" (תולדות תשע"ח)
