מרדכי גרנביץבשכנות לגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל היתה גרה משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. ברבות הימים הלך אחד מבני המשפחה ללמוד בישיבה ושינה אורחותיו. ואז, הוא גילה להפתעתו שהשכן הזקן והחביב נחשב לאחד מפוסקי הדור… במשך הזמן אביו הסתקרן וביקש מבנו ללמוד איתו גמרא, גם הוא רוצה להכיר את המורשת העתיקה בה עסוק בנו יומם ולילה. השפה הארמית, עולם המושגים החדש, לאדם שלא הגיע עם רקע, הקשו את הלימוד, ואחרי עמל של חודשים רבים הוא סיים ללמוד את דף הגמרא הראשון בחייו. כיון שהוא שמע כבר על המושג של 'סיום' שעושים לרגל סיום מסכת, הוא ביקש מבנו שיעשו סעודה גדולה של סיום על הדף הזה שהוא הצליח ללמוד במאמץ גדול. הבן שלו ידע שלא ממש מקובל לעשות מסיבה על סיום של דף, והוא הלך לשכנו הגדול לשאול לדעתו. ר' משה פינשטין התרגש מכך ואמר שאם זה רצון האב בטח שיש לעשות זאת ושגם הוא יגיע להשתתף בארוע! האב הזקן התרגש, לסעודה הוזמנו שכנים ומכרים, והיא נועדה לציין את השמחה שלו, על כח הרצון וההתמדה שהביאוהו ללמוד גמרא בימי זקנה. הערב השמח הסתיים, ובבוקר, אותו יהודי לא קם ממיטתו… זה היה הלילה האחרון בחייו. זו היתה ממש סעודת 'סיום'…
הסיפור התפרסם בעולם על ידי ר' שלמה קרליבך.
את פספוסי אני מזכיר היום… כבן עשרים ושלוש הייתי כאשר החל מחזור לימוד חדש של הדף היומי. ראיתי בחורים רבים סביבי מתחילים ללמוד כל יום דף במרץ, אבל לא לקחתי חלק. בסך הכל יומי היה די פנוי ותכננתי ללמוד בקצב אחר ובסדר לימוד משלי מתוך מחשבה שזה יהיה יעיל יותר. למעשה לאחר כשבע שנים אותם חברים סיימו את הש"ס, ואילו אני נשאבתי לטרדות הזמן ולא החזקתי בתכנונים שלי… כשהחלו שוב ללמוד במחזור חדש כבר החלטתי להצטרף, אבל שוב פספסתי פעמים רבות והנה מגיע סיום הש"ס כשבלבי אין-ספור התחלות ורצונות אך בפועל לא זכיתי.
השבוע מתחיל שוב מסלול הדף היומי מההתחלה, ואני חושב בלבי, על נקודות רלוונטיות למי שהחליט 'ללכת על זה':
ראשית, דף זה המון. מי שלא "עף על עצמו" שזכה ללמוד דף היום, יתקשה להחזיק זמן רב במילוי המטלה. זה כמו שכשאדם בדיאטה והוא מרגיש החמצה על כל בורקס שהוא מפספס – הוא לא יחזיק מעמד בדיאטה לאורך זמן, לעומת אדם שמקבל עידוד ושמח בכל יעד שנכבש, "התגברתי על עוד בורקס". להעצים את הטוב, זה מפתח להתקדמות. כל יום הוא 'סיום' על דף אחד!
הדבר השני הוא הלימוד בחבורה. לבד זה קשה. תמיד יש אילוצים, טרדות, או ענייני משפחה ועבודה. אבל חברותא או חבורה זו רכבת שנוסעת קדימה, וגם אם פספסתי יום אחד יימצא בי הדרייב להשלים את החסר ולא לרדת מהקרון…
בהצלחה לכולנו בהזדמנות החדשה! (ויגש תשפ)
