קראתי פעם על אדם שהיה לו סוס אצילי, והאיש השקיע רבות למען טיפוחו. יום אחד קיבל הזמנה לתחרות גדולה, אך בכדי להשתתף במרוץ היה עליו להשאיר את הסוס החל מהערב שלפני התחרות באורווה בה יהיו כל הסוסים, בכדי להיות בטוחים שהסוס אוכל כמו כולם ונתוני הפתיחה שלו שווים, מבלי רמאויות וחומרים ממריצים. האיש מסר את סוסו בלב כבד. בחששות ובפחדים ניגש לאחד השומרים, שלשל לכיסו סכום נכבד וביקש ממנו לשים עין על סוסו כל הלילה. הם סיכמו שהשומר יישאר ערני ולא יעזוב בסיום המשמרת שלו. הבעלים שכר חדר במלון קרוב בכדי שיוכל להגיע בבוקר עם פתיחת שערי האורווה. באחת בלילה נדדה שנתו, הוא לא עמד בדאגותיו, רץ עם פיג'מה אל שער האורווה וקרא בלחש לשומר. השומר סיפר לו כי הוא עירני לחלוטין, ושאלה עמוקה מטרידה אותו: כאשר אוכלים בייגלה, להיכן נעלם החור?, "מצוין", ענה האיש. "המשך להגות בשאלות כאלו ובלבד שתישאר ערני!". הוא חזר אל המלון אך שוב נדדה שנתו ובשעה שלוש הלך אל שערי האורווה הנעולים וקרא לשומר. "אתה עירני?", "בודאי" ענה השומר. "אני טרוד בשאלה- כאשר דופקים מסמר לקרש, ומוציאים את המסמר, ישנו חור. להיכן נעלם העץ שהיה שם לפני כן?"… "מצויין" ענה. "שאלות מעולות, העיקר שתישאר עירני". הוא חזר למלון, נרדם מעט, ועוד לפני פתיחת האורווה בשש בבוקר כבר התייצב בשערי האורווה. הוא קרא בשקט לשומר ושואל אותו, "נו, החזקת מעמד עירני?", ענה לו השומר במבט עייף: "בשעה האחרונה שאלה אחת מטרידה את מנוחתי: אני הרי עושה הכל בכדי להישאר ער כל הלילה, אז לאן נעלם הסוס?"…
יש פה עומק גדול: כמה פעמים האדם אוחז באדיקות רבה בצד הטכני של הדברים, עד כי שוכח את המהות, את המטרה לשמה התכנסנו…?
בדברי הנביאים, כישעיהו וירמיהו, חוזרת על עצמה תוכחה זאת, על ריטואל דתי המתקיים במקדש לפי כל החומרות, אבל מה עם חמלה על חלשים למשל, ישרות, וחסד?
ברשת החברתית אנו עדים ליד קלה על המקלדת. שיימינג נהיה כלי נשק לגיטימי, אפשר לשחוט אדם בכיכר העיר, והכל בשם רדיפת הצדק. כל זאת כאשר לא תמיד יש לו אפשרות להגיב לדברים. וכך המרחב הווירטואלי הופך לבית משפט שדה, ללא עדים, ראיות, או שימוע. בשם הצדק כמובן, אבל בדרך שמהותה לעתים רבות עוול אחד גדול…
הנה הסתיימה מערכת בחירות מוניציפליות, כמה קמפיינים נוטפיי שנאה עלו לכותרות, בשם הליברליות וערכי החופש והשוויון… ומהצד השני, כמה נצחנות נשמעת לעתים, בשם הרצון להכניס ערכים של מסורת. בשם אהבת ישראל.
איזו "ליברליות" היא זו כשאתה נוטף שנאה ופחד? ומצד שני, איזה "קירוב לבבות" הוא זה כשעסוקים בנצחנות ובכיפופי ידיים? יכול להיות שמרוב עיסוק בלהישאר ערים- "הסוס" נעלם בינתיים?…
פעם פגשתי מישהו שלמד בבחרותו בישיבה בארץ. תוך כדי שהוא מעשן סגריה בליל שבת שאלתי אותו קצת על התהליך שעבר. שיחה מעניינת ולא פשוטה. אחד הדברים שתפסו אותי, זו סיטואציה שבה הוא החליף את סוג הכובע שלו כדי לא להיות שונה משאר הבחורים, כשהוא לבדו בחור צעיר בישראל, וללא קרובים. כשאביו הגיע לבקרו, הוא ראה זאת, ומייד נתן לו "שטיפה" זועמת על הכובע הנהוג אצלם.
"אתה מבין?" הוא אומר לי בכאב, "לא התעניינות איך אני מרגיש, ואם יש לי חברים, אפילו לא איך הלימוד. רק הסוג של הכובע. זה מה שחשוב. אז אם כך… לי זה לא מתאים".
אנחנו עוסקים בפרשיות סיפורי האבות. לפני פרשיות של מצוות, והלכות, אנחנו קוראים על תפילת אברהם על סדום, על מידת החסד כפרמטר בבחירת אשה ליצחק, על הכנסת אורחים, ועוד. התורה מלמדת אותנו, עוד הרבה לפני מערכת החוקים. שנזכור את המהות. שלא נשכח את הסוס…
(חיי שרה תשע"ט)
לא לשכוח את הסוס
השארת תגובה