כבוד וביקורת כאחד כלפי בעלי תפקידים

על בעל תפקיד להצדיק את העמדה הבכירה אליה הגיע

פרשת אמור מתחילה בציוויים שונים המוטלים על אהרון ועל בניו הכהנים שכוונתם לשמור עליהם בטהרה ובקדושה. בתוך רצף הפסוקים מופיע פסוק ח' שפונה דווקא לעם עצמו- "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

יש כאן שתי מצוות שונות, האחת- "וקדשתו", והשנייה- "קדוש יהיה לך". רש"י מסביר את "וקדשתו"- על כורחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו וייסרהו עד שיגרש. ואת "קדוש יהיה לך"- נהג בו בקדושה, לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה.

למעשה, יש כאן שתי תנועות נפשיות שונות ביחס שבין ישראל לכהנים. האחת, עמדה ביקורתית שתפקידה להשגיח בכהן ולוודא שעומד בחוקים ובנורמת ההתנהגות המצופה ממנו, עד כדי כך שאם נושא אישה האסורה לו, מלקים אותו עד שיגרש אותה. העמדה השנייה היא עמדה של כבוד, כך שבכל מקום עלינו להעמידו בראש כיאה למעמדו המיוחד.

את העמדה הכפולה הזאת אנחנו מוצאים גם במשנה במסכת הוריות: "כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין; אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם, וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ" (פרק ג' משנה ח').

כלומר, לכהן יש מעמד ראשון ומיוחד מעבר לשאר הקבוצות בעם, המעמד הזה ניתן לו מבלי שצריך לעשות מאומה. יחד עם זאת, כדי לשמר את מעמדו ולקבל את הכבוד המגיע לו עליו להקפיד על האיסורים הקשורים אליו וכן להיות תלמיד חכם כדי לקיים את תפקידו בסיירת החינוכית של עם ישראל.

העמדה הכפולה הזאת המצופה מהעם מוכרת לנו גם ביחס שלנו כלפי מנהיגים פוליטיים ועסקיים. כאשר אנו נפגשים עם מנהל בכיר בארגון, מורה בבית הספר או שר בממשלה, עלינו להקפיד בכבודו כחלק מהכרה בהיררכיה המכווינה אותנו לראות באדם בעל תפקיד ולכבד אותו מעצם מעמדו. יחס משפיל ומזלזל כלפי בעל התפקיד יכול לפרק את המבנה החברתי שעל אף חסרונותיו, שומר על יציבות וסדר. יחד עם זאת, בעל התפקיד הוא בשר ודם ועליו להצדיק את העמדה הבכירה שהגיע אליו ועל כן אנחנו נדרשים לצד הכבוד, לבחון את התנהגותו, להיות ביקורתיים ולהוכיח אותו בעת הצורך.

איך מחזיקים בשתי העמדות הללו יחד? הפסוק מסיים ב- "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". אם נזכור שהמעמד והכבוד מגיעים אליו מכוחו של הקב"ה ולעיתים גם מכוחו של הציבור עצמו, נוכל לשמור במקביל על כבוד ועל ביקורת כאחד.

(אמור תשפ"ג)