האבחנה – בינוניות  

חיים של "שורת הדין", הם חיים של מדידות מדויקות, כל אחד חי לעצמו ומקבל את המגיע לו              

לקראת סוף הפרשה הקודמת מעביר משה רבינו את המסר הבא: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' י"א-י"ד). הפרשנים התקשו בהבנת הפסוק; ראשית, מהי "המצווה הזאת" שאליה מתכוונת התורה? שנית, מדוע כתבה התורה שאותה מצווה לא בשמיים ולא מעבר לים? רש"י סובר שמדובר במצוות תלמוד תורה. כלומר, התורה שהיא מצווה כוללת ניתנה מן השמיים והיא נרכשת על ידי לימוד הנעשה בפה וקבלתה על ידי הלב. לפי ההסבר שמדובר בתורה, ההמשך מובן יותר, כי באה התורה לומר, שלא נחשוב שהתורה היא דבר בלתי נתפס ובלתי מושג, אלא "לא רחוקה היא". הרמב"ן סובר שהכוונה למצוות התשובה שהוזכרה בפסוקים הקודמים. כלומר, מצוות התשובה המצטיירת אצל האדם כמצווה קשה ובלתי אפשרית – כיצד ניתן למחוק את העבר על ידי פעולות קלות ופשוטות שעושה האדם בפיו (וידוי) ובליבו (חרטה)? התשובה לכך תהיה, באפשרותו לשוב אל ד' ומצוותיו כי אין זה רחוק בפועל. בתלמוד מובא "…שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה" (ראש השנה ט"ז, ע"ב).

עקרון הממוצעות נקרא גם עקרון הבינוניות. משמעות הרעיון היא שמצבים נוצרים בעקבות שרשרת אקראית של הסתברויות וצירופי מקרים, ומצב נתון הוא כזה כי סביר יותר שיהיה כזה.

עיקרון הבינוניות הוא שהמכנה המשותף בין בני אדם לעולם יהיה נמוך, או במקרה הטוב בינוני.

במסכת אבות נאמר "ארבע מידות באדם. האומר, "שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים, זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי – רשע" (אבות, ה' י"א). על דרך הפשט עוסקת משנה זו במושג "הבעלות" וביחסו של האדם לרכוש ולקניין. ברובד העמוק יותר מציגה המשנה ארבע גישות שבאמצעותן מנהל האדם את יחסיו עם זולתו, עם האחר. את המידה הראשונה – "שלי שלי ושלך שלך" – בוחרת המשנה לתאר כמידה הממוצעת, זוהי מידתו של בעל ההיגיון הבריא. זוהי מידת הנורמליות. דברי המשנה המפורסמים נוקטים בלשון חריפה כלפי גישה זו, וקובעים שהיא "מידת סדום", "..יש אומרים הרי זה מידת סדום". גם לשיטה המחמירה פחות, הרי היא "מידה בינונית" – בוודאי לא כזו שיש לשאוף אליה. בחירתם של חכמי המשנה בעיר סדום לא הייתה מקרית. סדום, העיר העשירה, הפורה והמשגשגת, הייתה, לשיטת הנביאים וחז"ל, בירת ה"שלי שלי – שלך שלך". עיר שבה גדר ההפרדה בין אדם לאדם הוקמה בכוח החוק, עיר שבה נאסרה הצדקה ועל מעשה של גמילות חסדים הוטל עונש מוות. המדרש מספר כי דינה של העיר נגזר כאשר הא-ל שמע את צעקתה של נערה תושבת העיר, אשר הוצאה לשריפה לאחר שנתפשה מעבירה מזון לחברתה הרעבה .דווקא משום כך מפליאה קביעת המשנה "ויש אומרים זו מידת סדום" המוצגת כאפשרות נוספת לתיאורה של המידה הראשונה. לכאורה, נראה היה שהתוספת הזאת הייתה צריכה להופיע כהגדרה נרדפת לתיאור מידת הרשע. אבל המשנה בוחרת להצמידה דווקא אל תיאור הדרך הממוצעת, הנורמטיבית. חיים של "שורת הדין", הם חיים של מדידות מדויקות, כל אחד חי לעצמו ומקבל את המגיע לו. חכמינו קבעו, ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא, ל' ע"ב). ומיד פירשו "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין", זוהי הבינוניות שמפניה התריעו. בעלי המוסר נהגו לצייר את מצבו של הבינוני, אותו הגדירו חז"ל 'תלוי ועומד', כך, מחד, חבל התלייה כרוך והדוק סביב צווארו, אך מאידך גיסא הוא עדיין עומד על רגליו. לאדם במצב כזה יש שתי אפשרויות, או שחלילה ישמטו את הקרקע תחתיו ועונשו מוות, או שיסירו ממנו את חבל התלייה והוא ילך לחיים טובים ולשלום. הפתרון, "בפיך ובלבבך לעשותו". משעה שנברא האדם בצלם א-לוקים, שוב אין השמים הגבול להשגתו. שומה על האדם לשמור על צלם זה, על האדם לשאוף שאיפה אינסופית השמימה, ועליו לדלות ממעמקי ים הנפש שלו עצמו את עומק המשמעות של "המצווה הזאת"- לצאת מן הבינוניות ובכך להיכתב בספרם של צדיקים.

(וילך תשפ"ג)