קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)
מהנושאים הבולטים בפרשת בהר הם מצוות השמיטה והיובל.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".
לרוב כשאנו חושבים על מצוות השמיטה אנחנו מדמיינים את החקלאי אשר עובד קשה במשך שש שנים, מפסיק את עבודתו, מסתכל על שדהו המופקר מהצד ומתפלל בכל כוחו תוך ביטחון בקב"ה שמלאכתו תישמר בשנה שלמה של הזנחת השדה. אם נסתכל על פשט הפסוקים ניתן לראות שהשביתה היא לא לחקלאי אלא לארץ עצמה- "ושבתה הארץ", "שבת שבתון יהיה לארץ", "שנת שבתון יהיה לארץ".
בזמן שהארץ שובתת, מה על בעל הקרקע לעשות? הוא אמנם לא זורע, זומר, קוצר או בוצר אבל בפסוקים מסתתרת גם דרישה שהארץ תהיה לו לאכלה- עליו לאכול מפירותיה. ההיבט הסוציאלי של השמיטה מכוון את הזרקור על ההזדמנות לעבדים ולעניים לאכול מהארץ. ההיבט הדתי של השמיטה מכוון את הזרקור להבנה שהארץ לא שייכת לאדם אלא לקב"ה. אני רוצה להסתכל דווקא על הציווי לאכול בהיבט האישי של האדם העובד, החקלאי.
עולם ללא שמיטה מחייב את החקלאי להמשיך ולעבוד בכל עונות השנה ללא הפסקה. כאשר התורה מצווה עליו לשמוט, היא מצווה עליו גם לאכול. ההזדמנות לשהות רגע ולאכול מהשדה אותו טיפחת בשש השנים האחרונות, מזמנת לאדם פרספקטיבה. הוא יכול לראות מה עבר עליו מבחינה מקצועית, לראות את מעשה ידיו ולבחון אותם, הוא יכול לשבת ולתכנן את המשך הדרך, זו הזדמנות בשבילו לעצור מהעשייה לצורך בחינה מחודשת. או בשפה המקצועית- לעבור מ- doing ל- being.
כיום, אצל סקטורים מסוימים בלבד יש שנת שבתון מוגדרת, יחד עם זאת, אני חושב שאפשר ללמוד מהפרשה שהאפשרות מדי פעם לעצור את הdoing – ולהיות בbeing -, היא חלק מהעבודה. זו לא מנוחה לאדם, אלא מנוחה לארץ- למרוץ אחר התפוקות והביצועים. אנו נדרשים לעצירה כדי להתמקצע, ולחדש את המלאי. לאחר מכן נאמר- "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אמנם מדובר על תמחור הקרקע ביחס לשנת היובל, אך ניתן לשייך זאת גם לשמיטה- אדם שלא עוצר הוא פחות מקצועי ועלול להוביל להונאה.
(בהר בחוקותי תשפ"ג)
