חייך קודמים לחיי חברך

ברפואה יש לעיתים צורך להעדיף את סיפוק הצרכים הרפואיים של חולה אחד על פני חולים אחרים, או להקדים את סיפוק צרכיו של האחד לפני האחרים, כאשר אין אפשרות מבחינת משאבים לספק את כל הצרכים הרפואיים לכל הנזקקים.

ספר ויקרא נתפש בדרך כלל כספר העוסק בעניינים פולחניים של בית המקדש, אולם לאמיתו של דבר  חידושו שהעיקרי של הספר בכך שקדושה אינה מצויה בשמיים אלא בארץ. בהמשך למצוות שמירת השמיטה והיובל שבפרשתנו, מצוות המעדנות את אדנותו של האדם המשתרר על אדמתו, עוברת התורה לעסוק בחוליות החלשות יותר בחברה "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו…." (ויקרא כ"ה ל"ה). המדרש מבאר פסוק זה כך שהתמיכה מתחילה לפני הנפילה. אם החיזוק הראשון לא הועיל צריך להמשיך הלאה "אפילו ארבע וחמש פעמים" (ספרא, ה' א').  המשך הפסוקים מתאר את מערכת היחסים שבין הלווה למלווה, התומך הכלכלי  והנתמך, שהיא פועל יוצא של מצבו מי שמטה ידו "אל תקח מאתו נשך ותרבית…וחי אחיך עמך" (שם, ל"ו). האיסור לקחת ריבית מחזק את מידת האנושיות. המדרש על פסוק זה פותח לדיון את שאלת גבולות הנתינה "וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך, כספך, ולא כסף אחרים…" (שם, בהר אות א'), כלומר, לדעת רבי עקיבא, אדם העומד בפני מצב שבו עליו לבחור בין חייו לבין חיי חברו, מצווה על ידי התורה "חייך קודמים".

דעתו של בן פטורא נדחתה מההלכה. דעת רבי עקיבא הפכה לדעה המרכזית בספרות ההלכה, "חייך קודמים לחיי חברך". כשיש לנו בסל הבריאות תקציב מוגבל לא נכון להיות אידיאליסטיים המחלקים לכולם עד שימותו כולם. האחריות לחלוקה נכונה היא עול מוסרי שבתוכו פועלים שיקולים של "וחי אחיך עמך" ולא שתמות עמו.

המקור התלמודי העיקרי לדיון בשאלת ההקצאה הציבורית במשאבים מוגבלים הוא הדין שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם (גיטין מ"ה ע"ב). התלמוד מביא שני נימוקים אפשריים לדין זה, "משום דוחקא דצבורא הוא (דוחק הציבור), או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (שתגבר המוטיבציה לחטוף)" (שם). היינו, או טעם כלכלי, שמתן סכומים גדולים לפדיון שבויים ירושש את הציבור, ואז לא יוכלו להפנות משאבים לצרכים ציבוריים אחרים, או טעם בטחוני, משום החשש שהגויים יחטפו יותר שבויים כדי לסחוט כסף מהציבור. השולחן ערוך נטה לטעם הביטחוני "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה" (יו"ד, רנ"ב, ד'), ואם כך ספק אם ניתן לגזור מסוגיה זו לעניין סעיף הוצאות בריאות.

מקור נוסף לדיון בבעיית אמצעים מוגבלים נמצא בתוספתא (בבא מציעא פי"א הלל"ג). תוספתא זו דנה בנושאים שונים הקשורים לחיי העיר וניהולה. בתוספתא מתואר מעיין המושך את מימיו מעיר אחת לשנייה בשל הפרשי גובה. אין בו די כדי לספק את צרכי השתייה של העיר הראשונה, אזי, מותר לבני העיר העליונה למנוע מהמים להמשיך לעיר התחתונה, לפי שהמים שלהם והמים ברשותם לכן חייהם קודמים לחיי תושבי העיר השנייה. לעומת זאת, אם המים בעיר הראשונה נועדו לכביסה, על בני העיר הזו לוותר על המים כדי לאפשר לבני העיר התחתונה לשתות, ואילו לדעת ר' יוסי גם כביסתם של בני העיר הקרובה למים קודמת לחיי העיר השנייה (רש"י נדרים, פ' ע"ב). יש מי שלמד שחסרון כביסה עליו מדבר ר' יוסי הוא פיקוח נפש ממש (אגרות משה, יו"ד, ח"א, קמ"ה), אך מפשט הברייתא נראה שלדעת ר' יוסי הימנעות מכביסה אכן מהווה סכנה קטנה הרבה יותר מאשר חסרון שתיה, אלא שר' יוסי התיר לדחות ודאי פיקוח נפש של אחרים מפני ספק פיקוח נפש של רבים, אפילו אם מדובר בספק רחוק. ואכן, כך נוטה לפרש הנצי"ב בפירושו לשאילתות דרב אחאי  (שאילתה קמ"ז), כלומר, הגדרת ציבור במהות שונה מהגדרת יחידים. ביחס לציבור לא רק שאלות של חיים ומוות הן שאלות של פיקח נפש, אלא גם שאלות הנוגעות לאיכות חיים ולסדרי חיים נכנסים לגדר 'פיקוח נפש', דהיינו, הכביסה והבהמות הם חלק מהגדרת ה'חיים' של הציבור, לפיכך הקצאת משאבים ציבוריים אינה אמורה לכלול רק בריאות, ביטחון וכדו', אלא אף תרבות, ספורט ושאר צרכי 'חיים' של ציבור. בדרך זו פירש האדמו"ר מקלויזנבורג את דעתו של ר' יוסי שהובאה להלכה בשאילתות דרב אחאי (שו"ת דברי יציב, חלק חו"מ סי' ע"ט).

(בהר בחוקותי תשפ"ג)