הנתינה הכפולה – גם היום

הנתינה הכפולה אינה היסטורית בלבד, אלא חייבת להנחות את דרכנו גם כיום

בימים בהם המקדש קיים, חג השבועות הוא בראש ובראשונה חג שתי הלחם. כמו במצוות רבות, ראשיתו של הקציר אסור באכילה, לפני שאנו נותנים ממנו. כאשר מדובר באכילה הנעשית על ידי בני אדם – מנחת העומר שמוקרבת ״ממחרת השבת״ מתירה באכילה, ולפיכך איסור חדש פקע מהתבואה. אולם, מנחות במקדש עדיין אסור להביא מהתבואה החדשה, עד שאנו מביאים בשבועות את מנחת שתי הלחם. ייחודה הוא בכך שבניגוד לרוב מוחלט של המנחות מן הצומח, עליהן נאמר ״כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אישה לה׳״ – מנחה ייחודית זו מובאת דווקא מן החמץ. טיפסנו ממאכל בהמה – מצת השעורים של מנחת העומר – למנחת חטים שהיא חמץ, וסיימנו מסע מעצים שבין שני החגים.

״מי הקדמני ואשלם״ – חז״ל הדגישו את ייחודן של מצוות הנתינה לקב״ה. אין אנו מצווים לתת דבר – לפני שהוא נתן לנו. אין מצוות נתינה בחריש ובזריעה כי אם בקציר ובאסיף; אין נתינה קודם ההיריון, כי אם פדיון בכורות לאחריו; אין נתינה לפני עשיית העיסה, כי אם ראשית עריסותיכם חלה; אין נתינה מהתורה בעת הנחת אבן פינה, כי אם מצוות מעקה ומזוזה בסופה. כך כל המצוות כולן. אביו של הראב״ד ביאר כי גם החרמת יריחו היא חלק ממצוות אלו. מכוח מה שקיבלנו מריבונו של עולם אנו נותנים לו בחזרה.

אולם, יש מצוות נתינה נוספת הכתובה ביחד עם החובה להביא את מנחת שתי הלחם: ״ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה׳ א-לוהיכם״. נתינתו של אדם חייבת להיות לשני הכיוונים. כלפי מעלה – באמונה עמוקה כי ברכתו של הקב״ה היא שזיכתה אותו בשפע הגדול הזה; כלפי מטה – באמונה עמוקה כי השפע שניתן לו נועד גם לפתיחת שערי ליבו ורכושו לעניים הנזקקים לכך.

אנו מבטאים יסודות אלה בשתי הקריאות שאנו קוראים בבית הכנסת. קריאת התורה עוסקת בהתגלות הא-לוהית הייחודית שהתחוללה פעם אחת בהיסטוריה: שמיעת עם קול א-לוהים חיים מתוך האש, וזכות לשמוע את הדיברות הא-לוהיות, חלקן מפי הגבורה וחלקן ״תורה ציווה לנו משה מורשת קהילת יעקב״; קריאת מגילת רות חושפת בפנינו את האנושיות, את החסד, את הנאמנות של בין אדם לחבירו, ואת מצוות הנתינה שבשדה, שמכוחן התקשרו רות ובעז, ובזכות זו זכינו לאורו של משיח.

הנתינה הכפולה אינה היסטורית בלבד, אלא חייבת להנחות את דרכנו גם כיום. להתרומם ולהתעלות מול ריבונו של עולם בלימוד תורתו ושמירת מצוותיו, בתשלום נדרינו ובמתן כלפי מעלה; לפנות אל המציאות החברתית הסובבת אותנו, ולדאוג לגר ליתום ולאלמנה, ולכל המקבילים ה״שקופים״ שלהם בעת הזו. הדבר נכון גם בהתנהגות האישית של עובדי ה׳, וגם במעשיהם של מנהיגי הציבור ופעיליהם הפוליטיים. ורק אז אנו רשאים ליהנות מהעולם בו אנו חיים, בין כשמדובר בעולם הרוחני שלנו, ובין כשמדובר במה שזכינו בו בפרנסתנו ובמעשי ידינו.

(נשא – שבועות תשפ"ג)