מעם הספר לעם הארץ?

לפני כעשרים שנה עבר אחד מחבריי להתגורר בפתח תקווה. לאחר כמה שעות של פריקת ארגזים בלתי פוסקת, ביקשה רעייתו להינפש מעט. כחובבת ספרים מושבעת החליטה לרדת לרחוב הראשי, הסמוך לביתה החדש, ולתור אחר ספרייה ממוזגת שבה תוכל להינפש מעט בצל קורת הרוח ואולי גם לשאול ספר קריאה חדש שיפיג מעט את השעמום והעמל שכרוך במעבר דירה. מכיוון ששבילי העיר החדשה לא היו נהירים לה, שאלה את אחד העוברים ושבים היכן יש ספרייה באזור. להפתעתה, החל הלה מונה כתובות של לא פחות מארבע "ספריות" שנמצאות בקרבת מקום. "ידעתי שאֵם המושבות היא עיר תרבותית מאד", סיפרה לימים, "אך לא שיערתי שהיא עד כדי כך תרבותית, ובכל פינה שנייה מצויה בה ספרייה". רק משהגיעה לכתובת הראשונה שאליה הופנתה, התברר לה, למגינת לב, כי הלה התכוון לספרייה המשאילה קלטות וידיאו וסרטי קולנוע (כן, היה פעם דבר כזה…).

"שבוע הספר העברי" שנפתח השבוע, כמִדֵי שנה, עשוי לספק חריר הצצה נוסף למצבו של "עַם הספר" והספר העברי. המו"לים, המוציאים לאור, מציינים מדי שנה את מספר הכותרים העצום שיוצא לאור מדי שנה בישראל, בוודאי יחסית להיקף האוכלוסייה. הם רק שוכחים להוסיף, שרבים מהם (אם לא רובם), הם ספרים תורניים, ושרוב ספרי העיון והספרות היפה נקנים ונקראים בידי פלח שוק מצומצם יחסית, שבו כל אחד מבניו ובנותיו צורך כמות גדולה של כותרים, בעוד שבחלקים שלמים באוכלוסייה המצב אינו דומה.

לשעבר, עוד היה ניתן לראות בבתים מסוימים ספרי תנ"ך או ספרי בישול, אך כיום הולכת גם תופעה זו ומתמעטת. אצל רבים מההורים, בני דור הקמת המדינה, הייתה הספרייה – ובה סדרות כגון האנציקלופדיה העברית ו"כל כתבי" גדולי הספרות העברית – תפסה דרך כלל מקום של כבוד ב'כותל המזרח' (גם אם לא תמיד היו הספרים נפתחים תדיר).

בימינו, למרבה הצער, מחליף אותם מסך טלוויזיה ענק (כמובן, מסך דק, מסוג LED), "85 אינטש לפחות",  הפועל בכל שעות היום והלילה. גם הספרים הדיגיטליים והקוליים, בני האופנה החדשה, אינם ממלאים את החסר.

על רקע זה, אין זה מפליא שרבים מילדי ישראל (ולמען ההגינות, כך גם ברבות ממדינות העולם המערבי), אינם מסוגלים עוד להתרכז בטקסט שאורכו כולל יותר מכמה משפטים או מאה תווים. הטוויטר, האינסטגרם, הטיק טוק והתגוביות הקצרצרות, החליפו את הספרים עבי הכרס. על רקע התמעטות הקריאה, נפגעו באופן ממשי גם יכולת הכתיבה ומיומנות הקריאה. התוצאה מתבטאת במשפטים קצרצרים, מרובי "אימוג'ים", סמלונים ופרצופונים, הכתובים לא אחת בשפה דלה, נמוכה, עילגת ("שתי שקל") וירודה.

מציאות זו עומדת בניגוד משווע למסורת המאפיינת את תורת ישראל ואת תולדות העם היהודי. לא בכדי כונו היהודים בידי שכניהם המוסלמים "עם הספר". הספר, על גווניו השונים, ניצב תמיד במוקד התרבות והחיים היהודיים. ולא לחינם העם היהודי הוא אולי העם היחיד בעולם שבאחד מחגיו, שמחת תורה, רוקדים המונים עם ספרים ולא עם כוכבים.

אחת משאלותיו רוויות הדימויים של קורח, מבטאת היטב מציאות זו. "בית מלא ספרים" – תהה ליצן זה – "פטור ממזוזה או חייב בה"? ודוק: גם בבואו להתריס ולהקניט, קורח אינו מדבר ב"בית מלא אוכל, מסכי טלוויזיה או מכשירי כושר", אלא ב"בית מלא ספרים" דווקא.

ואכן, "בית מלא ספרים" – או, למצער, בית שארון הספרים (ואפילו דל הוא למי שאין משגת) ניצב במרכז הבית, במוקד החיים, והיה לאחד מסממני ההיכר היהודיים בכל התקופות והארצות.

בדומה למפעלים אחרים של הציונות (כמו העיר העברית הראשונה, והלשון העברית, והגימנסיה העברית, והאוניברסיטה העברית, ואפילו "המשפט העברי" ולא "הדין היהודי") הקפידו יוזמי המפעל – המבורך כשלעצמו – לכנותו "שבוע הספר העברי" ולא "היהודי", לבל ידבק בו, חס וחלילה,  אבק "דתיות" כלשהו, והוא יהפוך – רחמנא ליצלן – לעוד פרק במסע הקלריקליות וה"הַדָתָה" שמהלך אימים על חלקים מסוימים בחברה הישראלית, החוששים שהוא ישטוף ויכלה את הישראליות החדשה ויפגע ב'טהרתה'.

במגזר אחד בולטת תופעה הפוכה, של ריבוי, לעתים כמעט בלתי נשלט, של הופעת "ספרי קודש", למיניהם וסוגיהם. אלה פרים ורבים מיום ליום, וגם רוכשיהם (ולו בהיעדר תחליף לימי שבת ומועד) מתרבים והולכים. לצד ספרים חדשים (שלא תמיד מצדיקים את שמם כ"ספר", וזאת בשל הקלות הבלתי נסבלת לעתים של הוצאת ספר בימינו), חוזרים וניעורים ספרים ישנים במהדורות צילום (שלא לדבר על המאגרים הממוחשבים שבהם אצורים מאות אלפי ספרים), שהופכות אותם נגישות לכל. כך, למשל, המהדורות הקלאסיות של התלמוד (לצד ש"ס וילנה המסורתי, גם המהדורות המבוארות של הרב שטיינזלץ ושוטנשטיין), מהדורת המשניות של קהתי, סדרת "דעת מקרא", האנציקלופדיה התלמודית, ספרי שו"ת וחיבורי הלכה, הגות ומחשבה יהודית, וכך המון ספרים חדשים ומחודשים (כגון ספריהם המופלאים של בעל ה"שרידי אש", הרב עמיאל, ר' ראובן מרגליות, הגרי"ד סולוביצ'יק, אברהם יהושע השל, וכיוצ"ב), ספרים שחלקם כמעט ואבד או אזל מזמן מן השוק והוצאו לאור בשנים האחרונות, במידה רבה בזכות צאצאיהם ותלמידיהם, כמו הרב אברהם וינגורט, ד"ר טובה ליכטנשטיין, ד"ר דרור בונדי, חנניה וינברגר ומשפחת לינדנבאום.

השסע הקיים, בין ארון הספרים היהודי והישראלי, הוא עוד אחד מסממני התקופה. במקום אוּרְיָינוּת, שולטת בחלקים גדולים של החברה הישראלית בּוּרְיָינוּת (כך, לפחות, בכל הנוגע למקורות היהודיים). במקום עם הספר – עם הארץ; ובמקום התקווה לגדל את "מאור הגולה", השאיפה להצמיח את "מאור הגוֹל".

יש לקוות שנהירה המונית ל"שוק הספרים" תסמל גם שיבה לארון הספרים, היהודי והישראלי, ותתחדש ימינו כקדם גם בשדה זה.

(קרח תשפ"ג)