גיור למי שיש לו בלבול באמונה היהודית

מה קורה, כאשר בדרך מקרה או טעות, האדם המתגייר, לא בירר שאלות אמוניות שונות? או אם נוצר בלבול מסוים באמונה הנלמדת?

תהליך הגיור כולל חלק אמוני וחלק מעשי. הגר נדרש לקבל על עצמו את עיקרי האמונה וכמובן גם לוותר על יסודות אמונות ודעות אחרות. האמונה היהודית על כל מרכיביה היא הבסיס לגיור אמיתי בו הגר היחיד מצטרף לאמונה הקולקטיבית של עם ישראל לדורותיו. למעשה, אחת המטרות של המפגש של המתגייר עם בית הדין, היא לאפשר לדיינים לבחון את המחשבות והרגשות היהודיים שהגר למד ואימץ לליבו.

אולם, מה קורה, כאשר בדרך מקרה או טעות, האדם המתגייר, לא בירר שאלות אמוניות שונות? או אם נוצר בלבול מסוים באמונה הנלמדת? או שמא יש ענייני אמונה שנופלים בתחום האפור של האמונה או יש בהם מחלוקת בין ההוגים היהודים?

כדי להשיב על שאלות אלו, אצטט הפעם תשובה של הרב אשר וייס שליט"א בקונטרס שיעוריו בענייני גיור. תשובתו וההיגיון הפנימי שבה, מלמדים אותנו רבות על אמונה יהודית בכלל ועל אמונתו של הגר בפרט. רצ"ב השאלה והתשובה של הרב וייס ככתבה וכלשונה:

שאלה: גר צדק המדקדק קלה כבחמורה, ולאחר חמש שנים משנתגייר, שאלתו בפיו, בכל תהליך גיורו וגם לאחריו, חשב בטעות שהקב"ה בחר לא רק בישראל, אלא בכל הדתות, ונתן את הנצרות לנוצרים ואת האיסלם למוסלמים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, את תורת משה לבני ישראל, עד שלמד מפי רבו שדעה נפסדת היא זו, ורק בני ישראל הם העם הנבחר להיות בנים למקום והם חלקו ונחלתו לעד. האם יש בכך פגם בגירותו?

התשובה: "אין שום פקפוק בגירותו ואף לחומרא אין לחזור ולגיירו כדי שלא להוציא לעז על בניו ובנותיו. דבאמת לא מצינו בשום מקום שצריך ללמוד עם הגר י"ג עיקרים של הרמב"ם. ומשבא לחסות תחת כנפי השכינה כבן ישראל, וקיבל על עצמו כל מצוות התורה, גר הוא לכל דיני התורה אף אם אינו בקי כלל בעיקרי האמונה לפרטיהן ודקדוקיהן, ובהשקפת התורה. דאטו אם לא ידע שמשה רבנו הוא אדון הנביאים פסולה גירותו?

ובאמת, טעותו של גר זה אף שוודאי דעה נפסדת היא, אין בה מגרעת באחד מי"ג עיקרי אמונה (אף שבעקיפין ודאי שהיא נסתרת דכיוון שתורתנו אמת היא, אין נביא רשאי לחדש בה דבר, והרי הם באו לעקור עיקרי תורה, להוסיף ולגרוע). ועוד נראה, דהנה כבר כתבו גדולי הפוסקים, דמי שנשתבשה השקפתו בטעות ביסודות האמונה, אבל הוא דבק בלבו בתורה ובנושאי דגלה, אין דינו ככופר וכאפיקורוס, עיין בשו"ת הרדב"ז סימן אלף רנ"ה, ברשב"ץ. בספר אוהב משפט, ובספר העקרים מאמר א' פרק א' מה שכתבו בזה, ונראה דה"ה דהוי גר גמור.

ונראה להוכיח דבר זה מהלל הזקן שגייר מי שלא האמין אלא בתורה שבכתב, וטען שאין תושב"ע מן השמיים, כיוון שהלל בטוח היה ששוב יקבל תושבע"פ בלב שלם, אך מ"מ מוכח דאף שבשעת הגרות בפועל טעה באחד מיסודות האמונה החשובים ביותר שגם תושבע"פ תורה היא, הוי גרות, כיון שלפי טעותו לא ידע שהוא פורק עול מלכות שמים.

סוף דבר: הפורק עול תורה וחכמיה הוציא עצמו מן הכלל. אבל הטועה ביסודות האמונה אין דינו כמומר, ודוק בזה. ונראה ברור דכך הדין גם בנידון דידן, דהלא גר זה האמין שהתורה ניתנה בסיני, אלא שבשטותו חשב הוא שכן נתנה תורה אחרת לאומות העולם, ולא ידע שדעה זו סותרת עקרי תורה, ואין בטעות זו להוציאו מכלל ישראל. ומ"מ פשוט לענ"ד דכיוון שבתום לב קיבל על עצמו עול המצוות ונהג בהם קלה כבחמורה כאחד מכשרי ישראל, אין שום פקפוק בגרותו (עמ' יא – יב)".

(במדבר תשפ"ג)