הקטע של הר הבית

עד ממש לאחרונה "עליה להר הבית" נחשבה חוויית קצה, מעטים מאד עלו, אנשים שנחשבו קצת לוחמניים, אנשים מסוג אחר שנחשבו קצת הזויים, אנשים שנתפסו כעקשנים. קומץ אנשים שלא ויתרו על מה שכולם מזמן ויתרו עליו. "יש לנו את הכותל, זה מספיק בשביל להתפלל, בשביל לשמר את זכר המקדש, צריך דווקא את הר הבית? מקום כל כך שנוי במחלוקת? מחלוקת פוליטית, מחלוקת הלכתית, איפה מותר לדרוך, איפה אסור, יש לי חברים שלפי שיטת הרבי מבריסק לא מגיעים גם קרוב לכותל המערבי בכלל. אז הר הבית?". כשמשה דיין מסר את המפתחות לוואקף זה התקבל בקלות בציבור "בין כה אין לנו הרבה מה לעשות עם הר הבית". שנים אחר כך אולי נבכה. אני לא יודעת מה גרם לשינוי, איך יותר ויותר אנשים, נשים וטף עולים בהמוניהם. איך שהוא לאחרונה יותר ויותר אנשים אומרים 'כן'. יותר ויותר אנשים מצביעים ברגליים, עומדים בשמש, רוצים את הדבר האמיתי.

לכבוד יום ירושלים אני אספר לכם חוויה מתשעה באב. בתשעה באב האחרון נסענו לעיר העתיקה, אני ירדתי לכותל ושאר בני משפחתי עלו להר. גם אחרי שסיימתי להתפלל נותר לי עוד הרבה זמן לחכות להם, עומס העולים היה כל כך גדול שנותר לי הרבה מאד זמן. בזמן הזה הקשבתי למתרחש בכבש העליה הממוקם מעל עזרת הנשים, ראיתי אותו רועד מעליי, שמעתי אלפי טפיפות רגליים על משטחי העץ. שיחקתי עם עצמי משחק: עצמתי עיניים והקשבתי להמון שמעליי, לפי השיר ששרים האנשים יכלתי להבין לאיזה סגנון אוכלוסיה או תת מגזר הם שייכים. אם הם שרים "ייבנה המקדש" שוב ושוב במחיאות כפיים, הם סוג אחד, אם הם שרים "עם ישראל חי" משהו אחר, ואפילו היה שם "שפכי כמים ליבך" בהגיה ליטאית. ניגונים של חסידים, והרמוניית קולות של אמריקאים. מדי פעם הרמתי את הראש במעט חרדה, הגשר הזה מספיק חזק? הוא יכול לקרוס? הוא נראה לי חזק, אבל מה אני מבינה בקונסטרוקציות כבדות? צפוף מאד מעליי ואני חוששת לרגע.

בפינת רחבת  הכותל ממוקמים צוותי תקשורת, זה לכשעצמו מעיד שזה כבר לא אירוע זניח, זה כבר לא קומץ הזויים שמתעקשים על ההר. אני שומעת את הכתבים מדווחים: "הכל שקט", ומוסיפים "בינתיים". נשמעים קצת מאוכזבים. משעמם להם קצת, אין מה לסקר, הם ציפו לבלגן, ככה אמרו להם: "האנשים שעולים להר הבית באו לעשות בלגן". הבלגן לא קורה, הכל שקט, מתואם עם המשטרה. השמועה אומרת שתיכף איתמר בן גביר יגיע, הכתבים מתכוננים, קמים, מתיישרים, אולי יהיה קצת מעניין.

בכמות האנשים העולים חל שינוי עצום, טפטוף שהתגבר בשקט הפך לאחרונה לזרם חזק, העולים לא עומדים במקום אלא צריכים כל הזמן להתקדם כי עוד ועוד אנשים רוצים להספיק עד שסוגרים. אבל לא רק הכמות גדלה, אלא החירות שניתנת לעולים להר הבית רחבה יותר, מצד המשטרה, מצד הליווי, אם  פעם העלייה היתה ב'שושו', אנשים התארגנו מפה לאוזן, הפקידו תעודות זהות בכניסה, אנשים שמלמלו תפילה נעצרו- היום כבר לא. היום העולים שרים, הם אומרים קדיש תוך כדי הליכה, למה? כנראה עניין של מסה, אפשר להשתלט על קומץ, אי אפשר להשתלט על זרם הולך וגובר. על מציאות שמצביעה ברגליים. הר הבית מבחינה טכנית  ערוך להמונים, הרי ביום שישי האחרון של הרמדאן עולים סביב 145,000 מוסלמים, אני מאמינה מן הסתם שכשיבואו להר בית ה' 60,000 יהודים ביום אחד, ייפתחו השערים אפילו מהר יותר.

בדרך החוצה אני חוברת למשפחה שלי, הילדים נועלים בחזרה את הנעליים וכתבת של אחת מתחנות הרדיו הגדולות מפנה אליהם מיקרופון: "אתם לא מפחדים לעלות"? היא שואלת, "איך היה עם הערבים? היהודים והערבים היו ביחד"? והם עונים, מספרים שקצת מפחדים ובעיקר שמחים. כשהיא מסיימת אני מציעה לה גם לשאול שאלות אחרות, אולי יותר חשובות, כמו: "למה הם פה היום"? "מה הם הרגישו בהר הבית עצמו?", היא נחמדה, הכתבת, והיא אומרת לי "הנה, בשבילך אני אשאל". היא שואלת "איך היה לכם?"  והם מספרים כמה זה מיוחד להיות דווקא בתשעה באב במקום שהיה בית המקדש. ואפילו מוסיפים ומיידעים אותה שזה בעצם עשרה באב, כי הצום 'נידחה'. השאלות הראשונות שלה "האם זה מפחיד? היהודים והערבים היו ביחד?"  משקפות בעיניי מרחק מהבנת המשמעות. זה כמו לפגוש אנשים בלונה פארק שמחים ומתרגשים ולשאול אותם אם היה מפחיד. 'מפחיד' זה רק חלק מהסיפור של הר הבית לצערנו, אבל הוא ודאי לא העיקר. לא המפחיד ולא הסכסוך הם לב הסיפור, הם לא הדבר שלשמו נתכנסו אלפי יהודים פה בחום ובצום.

אני יושבת על הרצפה של רחבת הכותל, קרירות הבוקר המוקדמת נעלמה מזמן והשמש מכה ברחבה, חזקה ובוהקת, על הרצפה לידי אישה צעירה מאכילה ילדים קטנים פסטה, היא אומרת להם: "עכשיו היינו בדיוק איפה שבית המקדש יהיה" אני שמה לב שהיא לא אומרת כמו שאני חושבת אוטומטית: "איפה שבית המקדש היה". היא אומרת: "איפה שבית המקדש יהיה".

(במדבר תשפ"ג)