הסיפור של מימי

"האם כל המסע היה שווה בשביל לחיות בירושלים? לא יודעת. שום דבר לא שווה את הילדות שלי"

מאז ששמעתי את הסיפור של מימי אני רק חושבת על הסוס שרץ בהרים ועל הגב שלו ילד קטן. כל הגוף הקטן שלו מיטלטל והוא מחזיק ברעמה שלו חזק כדי לא ליפול, זה הדבר היחיד שיש לו להחזיק בו. זה ושקית בד עם קצת אינג'ירה שאמא העמיסה על הסוס. רק עם רדת הערב מימי העייפה, שנשאה כל הדרך ברגל את התינוקת על הגב ואת הילדה הקטנה שנגררה ברגל, שמה לב שהסוס איננו. היא חשבה שבעלה מוליך אותו, הוא חשב שהיא. ורק בתום היום כשהחושך התחיל לרדת והשיירה המותשת והמרופטת עצרה, הם הבינו שהסוס והילד שעליו, לא איתם. בעלה שילם לאחד המבריחים שייתן לו סוס אחר "רק עד תום הלילה", הוא אמר "אם נמצא אותו עד אז נמצא, אם לא, לא". הוא דהר אל החושך לחפש את הילד ומימי נשארה עם התינוקת שכבר פיתחה דלקת עיניים נוראית וחום והילדה הקטנה שלא הפסיקה לבכות. היא סיפרה לנו את זה במפגש לכבוד חג הסיגד. אנחנו שומעים את הסיפור ומנגבים דמעה.

סוף הסיפור שמח- בעלה מצא את הסוס ואת הילד חצי מעולף עליו והם המשיכו את הדרך המייגעת שכל יום בה הוא סיפור גדול והגיעו לארץ ישראל למרכז קליטה ליד ירושלים. אבל לא כל הסוף שמח, בכלל לא. למרכז הקליטה היא הגיעה בלי שתי הבנות שהלכו איתה- התינוקת החולה והילדה שבוכה. הן נפטרו. כל אחת בזמן אחר, שתיהן ממחלות זעירות ופעוטות שהיו יכולות להיות מטופלות בקלות אילו הן היו במדינה מסודרת, בארץ, למשל, ולא בדרכים קשות בהרים.

במפגש אני מבינה אני מבינה שכל אשה מהעדה האתיופית שאני רואה ברחוב נושאת סיפור כזה או אחר, וכל גבר, וכל נער הוא בן לסיפור כזה, וכל נערה. ואני נזכרת שוב כמה ארץ ישראל כולה בהגדרה היא ארץ מהגרים. אין כאן הרבה מי שנולד פה ומימי התנ"ך ממשיך ברצף, זה משפיע על המיקס האנושי כאן בארץ להיות נהדר ומשמעותי אבל גם מאתגר מאד, כל אחד רוצה לשמור על הזהות שלו שלא תמחק שלא יבליע הוא עצמו בכור ההיתוך המערבי, הישראלי, שמאחד את כולם לנוסח אחיד.

בסוף המפגש יש כמה קולות אמיצים: אחד אומר כמה קשה לו ההכרח החברתי והפוליטי לקבל את השונה. כמה הוא מרגיש שנהיה סטנדרט שחייבים לקבל לגמרי את כל מי ששונה, בכל שונות שהיא. וכמה הוא מתנגד לתחושת המצפון שזה מייצר ומפנה אליו אצבע מאשימה אם יש שונויות שהוא מתקשה לקבל, מכל מיני סיבות. אולי כי הן דוחות אותו פיזית, אולי כי הוא מפחד מהן או מרגיש שהן מאיימות על העולם שלו. זה אמיץ בעיניי, כי זה לא מקובל. בעולם שלנו שצועד אל השוויון וכך ברוך ה' הוציא הרבה אנשים ומגזרים וצבעים ומוגבלויות מאפלה לאורה בזכות הפתיחות וההכלה והקבלה, להגיד שלא תמיד זה קל ואולי לא תמיד חייבים, ובטח לא חייבים להכריח את ההתפתחות להיות מהירה, אלא קודם להכיר ברצון הטבעי להיות עם הדומה לך, בחשד הטבעי מזרים, זה אמיץ ומעורר מחשבה.

אמיץ גם לומר קול אחר שעלה, קול שאומר- אני לא רוצה זהות אישית ומגדרית ועדתית ומסורתית, אני אוהב את האחידות של כור ההיתוך את ההשטחה שהעולם המערבי מציע, כולל את המחירים שלה.

בסוף המפגש מישהו מעז לשאול את מימי אם היה שווה כל המסע? שהרי הם לא נרדפו באתיופיה, הם חיו בכפר בשלום השקט ובטח ועלו רק כי זו ארץ הקודש שמחכה להם שם, מעבר להרים הקשוחים, מעבר למבריחים, לשודדים, למחלות, לסוסים האבודים, לילדות שלא מצאו, לילדים שנקברו בחולות. "אם כל המסע היה שווה בשביל לחיות בירושלים"? היא שואלת. "לא יודעת", היא עונה בשקט. "שום דבר לא שווה את הילדות שלי".

(ויצא תשפ"ב)