הפסוק הפותח את הפרשה הוא: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר, א', א'). מילותיו האחרונות של ספר ויקרא הן 'אלה המצוות אשר ציווה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני'. אלא שהספר הרביעי, הבא, פותח מיד בפסוק שלאחר מכן בתיאור אותו מקום – הפעם בשימוש במילה 'במדבר' במקום 'הר', ברי כי התורה עוברת מן ה'הר' אל ה'מדבר'. בפרשה זו נמצא תיאור של עַם ישראל, ערוך ומסודר, למחנותיו וּדגליו, בעת שחנו במדבר. סידור מחנה ישראל היה באופן כזה שהמשכן מהווה מרכז רוחני שאליו נשואות עיניהם של כלל ישראל.
את פרשנותו לספר 'במדבר' פותח הרמב"ן במילים הבאות: "אחר אשר ביאר תורת הקורבנות… עתה יגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם… והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר…". הרמב"ן מדגיש כי יש דמיון בין ההר של מתן תורה לבין אהל מועד בתקופת המדבר. בשניהם אסור לגעת והנוגע מות יומת, יש היררכיה של סדר בגישה אל הקודש ובשמירה על סדרי הגישה אל ההר מחד גיסא ואל המשכן וכליו מאידך גיסא, על ידי דיני נשיאת המשכן ודיני שמירת כבודו בחניית בני ישראל. במדבר אנו נדרשים לעשות סדר בתוך העירבוביה, לפקוד, ולסדר את המחנה, לחוקק ולהגביל את הגישה אל הקודש במשכן. מדברי הרמב"ן עולה שהוא רואה בנגישות הזו אתגר, שלא לומר בעיה. שכן דווקא האפשרות לקרבה ואינטימיות בין האדם לאלוקים השוכן בקרב העם דורשת הצבת גבולות ברורים.
בהר- סיני, כל אחד מהעם עמד באופן יחידאי לקבל תורה. המפגש הוא בין כל יחיד ויחיד, אבל אין סדרים ציבוריים. עתה הגיעה שעתו של העם, העם נספר, מתארגן לשבטיות ול'איש על מחנהו ואיש על דגלו'. אין יותר יחידים, אלא כל אחד הוא חלק מן הציבור, מההר האישי, שבו יש עלייה בודדת, עוברים אל המדבר, מקום של הרים וגאיות, מקום שבו אין דרך אחת ויש צורך להכיל את כל הציבור כולו. מקרא העדה, הצבא, המפקד. בספר יחזקאל מגולל הנביא את תולדות עם ישראל למן הגלות הקשה במצרים וחטאי העם שם ועד הגלות מהארץ. יחזקאל מחזיר אותנו למדבר ההיסטורי, זה שליווה את קורותיו של עם ישראל בדרכו הארוכה ממצרים אל הארץ המובטחת. עשר פעמים נזכרת בפרק זה המילה "מדבר"! התיקון יהיה במדבר, 'מדבר העמים', בחזרה למסופר בתורה בעיקר בספר במדבר בו אנו מתחילים לקרוא השבת. אבל הפעם בתיקון ובחידוש הברית – במשפט פנים אל פנים! התיקון יהיה חזרה אל המדבר, אל המקום הבראשיתי בו ניתנה התורה המקום בו התגבש העם.
ערב מלחמת ששת הימים את העם היושב בציון ליכד גל של שותפות. מחד איחדה החרדה מפני האויב את השורות, ומצד שני התפשט רצון משותף להתגבר על התככים ולחוות מחדש את תחושת "כאיש אחד בלב אחד". במרוצת השנים אנו עדים לכך שביום העצמאות כל הציבור הציוני חוגג יחדיו בקירוב לבבות ובתחושת מיזוג והשתתפות. המצב לגבי יום ירושלים שונה. כל אותם מאורעות שנראו מלכדים, מצוירים כיום כמקור תלאות וצרות. כל אותם מאורעות כבירים מתורגמים לשפה זרה לחלוטין. המלחמה, הגבורה והשלכותיה הופכים לנושא של ויכוח, הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים הופך להיות נשגב בפיו של ציבור מצומצם.
עלינו להתמודד עם פיצולים, פילוגים, הדרך העיקרית היא הבלטה של תחושת שותפות הגורל והייעוד עם העם השוכן בציון. בדורנו, שוב הלכו יהודים במדבר, בדרך מאתיופיה וסודן לארץ ישראל. לזכר הנספים במסע מאתיופיה לישראל, נערך מדי שנה, בכ"ח באייר, ביום ירושלים, טקס ממלכתי ליד האנדרטה שהוקמה בהר הרצל. בטקס משתתפים נשיא המדינה, שרים, אלפים מבני הקהילה ומוקירי זכרם של הנספים. יהודי אתיופיה חלמו, התפללו וקיוו לזכות לשוב לירושלים. היעד היה ברור ומוגדר, הרצון היה חזק והם התאמצו לעלות לארץ ישראל דרך מדבר מסוכן.
מסע יהודי אתיופיה לארץ בימינו הוא סמל ותזכורת למסע ההיסטורי בכל הדורות של עם ישראל מהמדבר אל הארץ.
לא בכדי נופלת שבת פרשת במדבר ברוב שנים בסמוך ליום ירושלים, בין יום ירושלים וחג סיום ספירת העומר, "כי תבואו אל ארצכם וקצרתם את קצירה" והבאת המנחה החדשה למקדש שבירושלים.
פרק ק"ז בתהלים הוא הבסיס לברכת הגומל, ארבעה צריכים להודות, "הולכי מדברות", המקור הפסוק, "תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ, רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף, וַיִּצְעֲקוּ אֶל ד' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם, וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: יוֹדוּ לַד' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" (ברכות נ"ד ע"ב).
עלינו להודות למי שגמלנו כל טוב והוציאנו מהמדבר אל ארץ ישראל הפורחת והמשגשגת והשיבנו אל ירושלים.
(במדבר תשפ"ג)