מאיזה שבט אתם?

"מאיזה שבט אתה?". שאלה אולטימטיבית זו פגש ופוגש לא אחת, כשואל או נשאל,  כל הנמנה עם בני הציונות הדתית (האמיתית, לא המפלגה) במשך עשרות השנים האחרונות.

ושמא אין זה מקרי שתנועת "בני עקיבא" נתחלקה, למן ראשיתה, ל'שבטים' (בשונה, למשל, מתנועת הצופים הדתיים שם הפך עוד בימים קדמונים, ה"שֵבט" המקורי, עם ייסודה לפני כמאה שנה, והיה ל"עֵדָה").

פרשת במדבר היא אחד הסממנים השבטיים המובהקים ביותר בעולמה של תורת ישראל.

לצד פירוט מדוקדק של מניין בני כל שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך ואולי אף המצב האידיאלי – בהבדלה שבטית זו: "איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל" (ב, ב). התורה מלמדת אותנו שאחדות אינה בהכרח אחידות, וכל "שבט" צריך לשמור על "דגלו", מורשתו ומאפייניו הייחודיים.

על דרך הדרוש הוסיפו ואמרו: "חושך שִבְטוֹ – שונא בנו". אדם המסתיר מילדיו את "שבטם", מעמעם את מורשתם, מטשטש את ייחודם, ומחביא את שורשיו – "שונא בנו" הוא, לא חסד עושה הוא עִמו, אלא עוול.

המתח שבין ה'שבטיות' וה'כלל" בא לביטוי גם בהלכות שונות במשפט העברי. כך, למשל בדיני הנישואין והירושה.

מפשוטו של מקרא עולה שנאסר על בנות צלפחד, שירשו את נחלת אביהן, להינשא מחוץ לשבטן. על פני הדברים, שבטיות זו פגעה פגיעה קשה בחופש הנישואין, אף שנומקה ב"תכלית ראויה", מניעת העברת נחלה "ממטה אל מטה", משבט אחד למשנהו: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו, ט).

בתקופה מאוחרת יותר, אף נקבע איסור חיתון בין-שבטי כמעין עונש קולקטיבי. בעקבות מעשה ההתעללות הנורא בפילגש בגבעה, נשבע איש ישראל במצפה לאמור: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא, א). מאורע זה היה כה טראומתי, עד כדי הבעת חשש מפורש שמא ח"ו ייפקד וייגדע "שבט אחד מישראל" (שם, ו).

יחד עם זאת, עיון בהלכת חז"ל מלמד שכבר בתקופה קדומה, עם הכניסה לארץ, נתבטל האיסור המקראי על נישואים בין-שבטיים. זאת, באמצעות פרשנות יוצרת של החוק הקדום שאִפשרה העברת אדמות משבט אחד למשנהו. ביטוי לדבר הוא קביעת יום ט"ו באב כיום חג, כיוון שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה".

דוגמא בולטת אחרת לזיקה שבין השבטיות לבין מערכת המשפט בעולמו של מקרא נוגעת למינוי שופטים. התורה מצווה אותנו: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך" (דברים טז, יח).

לפי פשוטו של מקרא, הפסוק מתאר אידיאל או מציאות גרידא הנובעים מפיזורם של השבטים והרצון להבטיח מערכת שיפוט יעילה ונגישה לכול.

אכן, יש פרשנים שראו בכך צו מעין נורמטיבי: לא יתמנה שופט אלא מבני אותו שבט.

כך עולה לכאורה גם מן התלמוד: "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'לשבטיך ושפטו' – מלמד שמצווה בשבט לדון את שבטו".

הטעם שניתן להלכה זו הוא מעשי וכפול: ראוי שיכיר השופט את העומדים לדין לפניו, וכאשר יהיה השופט מבני 'שבטם' של הנידונים לפניו, יגבר גם אֵמון הציבור בו ובמערכת המשפט כולה.

המציאות הישראלית הוכיחה שניסיון העבר, תמים או מיתמם, לשפוך את כל בני השבטים הישראליים, עולים וותיקים כאחד, לסיר גדול אחד, ל"כור היתוך", נדון לכישלון. יוֹרָה זו רתחה עד מהרה, ואיימה לשרוף את המצויים בקרבה. מדורת השבט הישראלית הייתה ונותרה מורכבת מי"ב שבטים, ואולי אף יותר.

השבטיות מקבלת לא אחת הדגשה חיצונית או סמלית גרידא. כך, למשל, בפרשתנו המדגישה את חשיבות השמירה על סדרי המחנה הצבאי ועל ה'דגלים' השונים.

עם זאת, שבטיות זו נועדה לשמר את ייחודיותו של כל 'שבט', אך לא להגביר את התופעות השליליות שלא אחת נלוות לה (ראו למשל פרשת פילגש בגבעה וחלוקת בית ישראל לשתי ממלכות, וחלוקת החברה הישראלית לשבטים ותת-שבטים בימינו) דוגמת שנאה והדרה, בדלנות וכיתתיות מעוררת קטטות ומדנים בין השבטים השונים.

דוגמא ל"שֶבֶת" אחים גם יחד, עשויה לשמש העיר ירושלים שהשבוע חגגנו את חגה. ולא לחינם אמרו חז"ל – ומנו אינספור הלכות המבטאות רעיון זה – ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים". למרות ריבוי ה'שבטים' המתגוררים בה, במשך שנות דור חיו בה בצוותא, זה לצד זה, בני 'שבטים' שונים.

הגם שדעותיהם, לבושם ואורח חייהם של כל אחד מבני שבטי ירושלים היה שונה בתכלית משל רעהו, קיימו יושביה – ובמידה רבה הם מקיימים זאת גם כיום בחלקים נרחבים בעיר (לא בכולה) חיים בצוותא שעשויים לשמש אות ומופת לסובלנות הדדית   וליכולת הכלה גבוהה.

דוגמא מופלאה לכך עשויה לשמש שכונת "מאה שערים". בשונה מדימוייה הקיצוני והבדלני – שבימינו היה, למרבה הצער ולמגינת לב למציאות רווחת – התאפיינה בעבר שכונה זו בגיוון עצום ומרהיב של בני שבטים שונים שחיו בצוותא זה לצד זה. המעיין בספרים שנכתבו על תולדות השכונה בימים עברו, דוגמת סדרת ספריו של איש השכונה, ר' בנימין קלוגר (שדומה כי כל בני השכונה עברו לפניו כבני מָרוֹן, ואין הוא מחמיץ בספריו תיאור של אדם, בית כנסת, חנות, בעל מקצוע, שנמנה עם יושבי השכונה או הפועלים בתוכה), ילמד עד כמה הייתה פיסת קרקע קטנטנה זו, בת קמ"ר ספורים, צבעונית ורבגונית.

חסידים ומתנגדים, ציונים מושבעים וקנאים אדוקים, גדולי תורה ועמי ארצות, גבירים עשירים וקבצנים עטויי סחבות, אשכנזים וספרדים, סוחרים וסבלים, צבעים וזבנים, רוכלים וחרשתנים, פועלים קשי יום ובעלי בתים, כולם נתקבצו לשטח קטנטן, וקיימו בו חיים בצוותא. לצד המחלוקות האידיאולוגיות ופערי ההשכלה והתרבות,  קיימו יושבי השכונה ערבות הדדית, שעמדה להם גם בעת צרה.

מציאות זו מוכיחה כמאה עֵדים, שקיומם של "מאה שערים", לא אחד או שניים, ושבטיות אידיאית, שבה כל אדם נמנה עם בני 'שבט' מסוים, בעל דגל וסמל משלו, אינה חייבת להפוך כר לשנאה ומשטמה. להיפך: היא עשויה להעשיר את הכלל, ומתוך הצבעים והגוונים השונים לייצר פסיפס מרהיב, שכוחו נובע ממורכבותו ורבגוניותו.

הווי אומר: אחדות אינה בהכרח פונקציה של 'אחידות'. להיפך: לעתים דווקא היכולת להכיל גוונים ובני גוונים שונים, מותירה לכל פרט בחברה לשמור על ייחודו, להביע את מיוחדותו, ועם זאת להשתייך לכלל ולפעול למענו.

(במדבר תשפ"ג)