היבריס שפה קשה

לפני כ-7 שנים השתתפתי בהפקה של תיאטרון הבימה כזמרת ושחקנית ראשית, "איש חסיד היה". ההפקה הזאת המשיכה את דרכי בתיאטרון הלאומי לאחר שנתיים שכיכבתי שם בהצגה אחרת "כי בנו בחרת".

אמנם לא קלה היתה דרכי לפלס לי שביל ראוי כזמרת דתיה בין כותלי התיאטרון, אך הדרך היתה רצופה הערכה רבה ותגמול מנטאלי רב, הרגשתי מאד אהובה שם.

התיאטרון הפך להיות הבית שלי.

בבוקר חזרות ובערב הופעות, ובכל יום היו התארגנויות לקראת הערב – לישון טוב, לאכול בזמן, להכין תיק איפור ובגדים, ואז מגיעים לאולם ושם כל אחת ואחד יושבים מול מראה מעוטרת נורות צהובות שחלקן כבר שרופות. הייתי יושבת שם בחרדת קודש, ממלמלת הברות ומחממת את הגרון תוך כדי שהנחתי את האיפור על הפנים. ואז, מגיעה הקריאה לבמה וכולם עומדים דרוכים במקומותיהם ויוצאים משוגרים בחדות ובדיוק של טיל ממוקד אל הבמה. ואחרי ההצגה, בכל ערב הייתי יוצאת מיציאת האומנים בתקווה שגם הערב יהיה מי שיחכה לי שם עם מחמאה מתוקה או חיבוק. ואכן כך היה.

אפשר לקרוא לזה קריירה ואפשר גם לקרוא לזה אגו-מאניה.

ההפקה של "איש חסיד" הייתה אמורה לעלות כפרמיירה בעיר מגוריי פתח תקווה. מיותר לציין שההתרגשות בי גברה והחלטתי להגדיל ראש ולהזמין את כל המכובדים שיכולתי – מעיתונאים ושדרי רדיו ועד בימאים והמנטורים שגידלו אותי.

הגיע היום והקריאה לבמה נעשתה. חושך באולם, כולם על הבמה מוכנים לנאמבר הפותח ואני מתרוממת באלגנטיות ובפומפוזיות תיאטרלית, פוסעת קלות לכיוון הקהל לקראת השיר הראשון שלי.

אני זוכרת היטב מה עבר לי בראש אז, כי הרגע הזה נתן לי את השיעור הגדול בחיי.

עמדתי מחויכת כשאלומת אור שוטפת את פניי, הבטתי בקהל וחשבתי לעצמי "עכשיו אני אכבוש אותם, אהפנט אותם בקולי, הם לא יודעים מה עומד לקרות להם", והמחשבה הזאת גרמה לי עונג רב.

פרשתי ידיי לצדדים ובבואי לשיר הרגשתי לפתע התכווצות איומה במיתרי הקול וחוסר יכולת מוחלט להוציא צליל ללא שיעול. קפאתי על מקומי שניות ארוכות, לא מאמינה שזה קורה לי, למה עכשיו?! סימנתי לשחקן שמולי להמשיך ויצאתי מהבמה.

רצתי לחדר והשתנקתי משיעולים. מיד קפצו עלי עובדי הבמה והמפיקה, "מה קרה?". לא יכולתי לדבר. כתבתי על פיסת נייר הוראות לנגנים כיצד להמשיך בלעדיי, ובסוף הפתק רשמתי בענק "חטא ההיבריס- כוחי ועוצם ידי!!!". הם הסתכלו עלי כמשוגעת, "תגידי, נדפק לך גם המוח או רק הקול?"

אני בכיתי, שמעתי את לחשושי הקהל, הטלפון התחיל לרעוד מאס-אמ-אסים מודאגים ואני ידעתי שחטאתי ביוהרה, שכחתי שאני רק בן אדם ויש סובב ומסובב והוא נתן לי וואחד סיבוב. ומאותו היום נשבעתי לשאת תפילה. בכל פעם שניה לפני שאני עולה לבמה, אני מודה לו, לאלוקים, שנתן לי את הזכות ואת הקול לשמח ולרגש.

כמו שאומרים: זאת לא אני, זה אתה.

בפרשת השבוע משה מעביר מסר לעם, שהם עומדים להנות משפע של טוב בארץ ישראל אבל רק בתנאי שיזכרו מאיפה זה מגיע, רק בתנאי שיבינו שזה לא כוחם ועוצם ידם אלא בעזרתו של זה ששוכן בתוכם.

(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)