ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)יונתן רזאל, בן 50 מגבעת זאב. נשוי ליעל ואב לשבעה ילדים. זמר, פסנתרן, פזמונאי, מוזיקאי, מלחין, מעבד מוזיקלי ומנצח ישראלי.
למה אין לך סמארטפון ואינטרנט בבית?
גדלתי בלי זה, זה הגיע לחיים שלי ובחנתי אם אני רוצה את זה או לא – והתשובה הייתה 'ממש לא'… אני מרגיש שעבורי, אישית, בשביל לשמור על עצמי, על צלם אנוש של בעל ואבא, אני צריך לא להיות זמין כל הזמן וגם לא חשוף לכל תוכן – לאו דווקא תוכן לא צנוע, אלא לאינפורמציה, לשון הרע, תחרותיות. אני מרגיש שהדבר הזה של להיות זמין כל הזמן, להיות מוסח ולקבל כל הזמן אינפורמציה חדשה וסוערת ולהיות כן או לא בעניינים – מפריע לי, כבן אדם, עוד לפני העניין של השאלות האמוניות והדתיות. אני רוצה להיות בכאן ועכשיו. ואולי התשובה העמוקה ביותר תהיה שאני מרגיש שבתור אומן העבודה הפנימית שלי היא להישאר כל הזמן מחובר למשהו שקט ואמתי. ככל שאני יותר בעולם החיצוני המלחמה הזאת להישאר מחובר לנקודת האמת שלי היא קשה, אז בגלל שקשה לצאת משם – בחרתי לא להיכנס לזה.
הקשר שלך למוזיקה
הקשר שלי למוזיקה מאוד קדום. גם המשפחה שלי מוזיקלית, עוד מהסבים והסבתות, כך שמגיל צעיר נחשפתי למוזיקה, למדתי מוזיקה בצורה דידקטית, שמעתי מוזיקה ואהבתי מוזיקה. היה גם הרבה לחץ סביב זה, אבל עם הזמן אהבתי את זה יותר. למדתי גם בתיכון מוזיקלי חילוני אז הייתה לי אפשרות לקבל את הכלים הכי מקצועיים שיש – למדתי הלחנה והתנסיתי בניצוח מגיל צעיר. כבר בתיכון כתבתי יצירות וניצחתי עליהן, ובגיל 16-17 התחלתי ללמוד באקדמיה הגבוהה למוזיקה, ואחרי הצבא כבר סיימתי לימודי תואר ראשון בניצוח.
לרעות צאן באמצע החיים
עם הריצה הזאת לאורך כל הילדות ושעות האימונים והלחץ של הקריירה – למדתי בעיקר ניצוח, כתבתי המון סימפוניות ועבדתי עם תזמורות בארץ ובחו"ל – היה לי מסלול של קריירה כמלחין ומנצח. אחרי הצבא התקבלתי לאוניברסיטת קיימברידג' ללימודי מוזיקה לתואר שני, ואז עצרתי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך עם המסלול הזה, אני צריך לקחת פסק זמן ולברר את דרכי בתוך זה. יש כאלה שנוסעים להודו או לאוסטרליה – אני חיפשתי לי מקום לעשות בו פסק זמן קצת אחר. במשך 3 שנים עשיתי כמה דברים, ביניהם גם רעיית צאן; עבדתי בחווה בדרום הר חברון, גרתי אצל משפחה מדהימה במשק אוטרקי – חוויה חזקה שהולכת איתי מאז, וגם למדתי מחשבת ישראל ופסיכולוגיה, הלכתי לישיבות, עשיתי כמה תהליכים פנימיים של בירור הדרך, ואז חזרתי למוזיקה בדרך קצת אחרת, עם סגנונות מוזיקה מגוונים יותר שהקב"ה שלח לי בכל מיני דרכים.
הכולל
אני משתדל ללמוד בכולל כל יום. יש לי משיכה פנימית ללימוד, זה מקום שאני מרגיש בו את עצמי, חי ושמח בו, אוהב את הקבוצה שאני לומד איתה ואוהב את הלימוד, ב"ה, וזה נותן לי כח עצום. אני מרגיש שבלי זה אין לי כח לחיים.
בין הכולל לבמות הגדולות
זו התמודדות. ברמה הטכנית, זה לא לחיות כמו אומן – בכולל יש משהו מחייב, ולא פשוט לחזור מאוחר בלילה מהופעות ולקום מוקדם בבוקר. בהיבט אחר, בכולל אין לזה שום משמעות שאתה זמר או אדם מוכר. במובן הזה זה קצת דומה ללהיות אבא לילדים- אתה חוזר בלילה מהופעה – גדולה ככל שתהיה – וצריך להחליף חיתול ולמחרת לפזר ילדים בגנים. וגם, עם כל הכבוד, אני לא במעמד של אליל נוער שעוצרים אותו ברחוב. אנשים שרים את השירים, יש היזון חוזר, ובאנרגיות בהופעות שלי יש הרבה מן התורה. אנחנו בדור שיש איזה שהוא קשר בין הבמה לתורה, אני לא היחיד.
מוזיקאי שהשפיע עליך
יש הרבה קלסיקאים שגדלתי עליהם שמאוד השפיעו עליי – באך, מאהלר, סטרווינסקי, שחרשתי את המוזיקה שלהם בתור ילד ונער והשפיעו עליי מאוד. יש גם את רב' שלמה שגיליתי את המוזיקה שלו בשנות העשרים שמאוד השפיעה עליי, וגם מוזיקה לועזית של כותבי שירים טובים כמו הביטלס, סטינג ועוד. אני נע בציר שבין מוזיקה קלאסית, מוזיקה יהודית עמוקה ומוזיקה לועזית.
שיתופי פעולה עם ענקי המוזיקה הישראלית
חוויתי חוויה מעניינת ואפילו מתקנת עם אמנים בארץ שהם בפרונט והם מושאי הערצה. החוויה שלי מהמפגש עם אמנים גדולי שם בארץ היא של פרופיל מאוד אנושי עמוק ולא משהו של 'סטארים'. יצא לי להיפגש עם המון אנשים עמוקים ומיוחדים ומחפשים ומפרגנים. למדתי הרבה מאנשים והרבה אנשים רצו לעזור בכל מיני תחנות בדרך ונתנו לי במה כשהתחלתי.
אתה מחלוצי המוזיקה היהודית שנכנסה לפלייליסט של תחנות הרדיו. דעתך על אלו שהפכו היום לקונצנזוס בתרבות הישראלית?
אני מעריך, מעריץ ואוהב מאוד את כולם, מחזיק מהם מאוד ושומע את המוזיקה שלהם הרבה ובהתרגשות גדולה. הם חדשניים ומוכשרים אמתיים והם הציבו רף מאוד גבוה. אני מאוד גאה בהם, לא שזה שלי, אולי קצת יש לי איזה זרע בזה…
אתה מופתע לראות קהל חילוני בהופעות שלך?
כשזה התחיל עם השיר הראשון שלי 'ציון' עם אביתר בנאי – לפני כ-17 שנה, ובהמשך עם 'קטונתי' – התגובה של תחנות הרדיו וגם של האנשים ברחוב מאוד הפתיעה אותי, אבל עם הזמן אתה מבין מה זה עם ישראל ומה זה דתי – חילוני, ההגדרות האלה רחבות. הקהל החילוני ממשיך להגיע להופעות וגם להגיב ולשמוע, וכיום, כשכבר עמיתיי עושים הופעות ענקיות – אני חושב שזה לא מפתיע אף אחד.
הופעה שלא תשכח
לפני 5 שנים הופעתי ביוהנסבורג והצטרפו אלי להקה של נערים מהגטאות של יוהנסבורג ושרנו ביחד שיר של שלמה קרליבך – 'למען אחי ורעי'. לא יכלתי להפסיק לבכות על הבמה. היה מרגש לראות את המוזיקה ואת הכח שלה – הרגשתי שהם הבינו אותי כיהודי, כאדם, כמוזיקאי דתי עם כל המרחק החברתי והתרבותי בינינו.
טקס שאתה עושה לפני כל הופעה
אני תמיד מתפלל לפני הופעה, וצריך את הברכה של אשתי בשביל לצאת לדרך. אני מרגיש פרפרים לפני כל הופעה גם אם זו הופעה בפני ילדים חולים בשערי צדק. אני תמיד מרגיש כמו מישהו שיוצא לקרב – שהכל לא צפוי והכל בסיעתא דשמיא.
שיר שלך שאתה אוהב במיוחד
אני מאוד אוהב את השיר 'דוד' – אני מתרגש מהדמות של דוד. יש גם את השיר 'אור חדש' שכתבתי יחד עם שולי רנד בעקבות תקופה לא פשוטה שעברנו עם רבקי, אחת הבנות שלנו שנפצעה ואני מאוד אוהב את השיר הזה.
חסידות בקלאס
מבחינתי זו הגשמת חלום. זה מופע שאני מרכז אותו מבחינה מוזיקלית, כותב את העיבודים, וגם מופיע בו כזמר. אני עמל על זה כבר חודשים – כל העיבודים הם חדשים, יהיה שילוב נדיר בין האומנים שמופיעים – שאני מאוד אוהב – יצחק מאיר הלפגוט, חיים ישראל ושולם למר, עם מנצח אורח- מאיר בריסקמן, מקהלה מצוינת, התזמורת האנדלוסית והתזמורת הסימפונית ירושלים שאני מאוד אוהב אותה – בתור ילד הייתי הולך להופעות שלהם. זו הולכת להיות חגיגה מוזיקלית. אני בהתרגשות נוראית לקראת המופע, ואני חושב שמעבר לבידור, זו זכות שכל הדבר הזה מותרם למטרה נעלה – למד"א; הכנסות הערב מוקדשות לרכישת אמבולנסים הנחוצים מאוד למד"א, נוכח התרחישים הביטחוניים המאיימים על ישראל מהזירות השונות.
למדת והתמקצעת בניצוח – אתה חוזר לזה כעת ב'חסידות בקלאס'.
כיף לחזור לניצוח. הייתי צעיר כשהתחלתי לעסוק בניצוח וכיף לחזור לזה אחרי הרבה שנים של בשלות עם עצמי, לשלוף את מקל הניצוח ו'להסיר את החלודה', לחזור למוזיקה שגדלתי עליה, לחזור למושגים ולפרטיטורות.
הקשר שלך למד"א
כשהבת שלי עברה טראומה לפני מספר שנים היא ניצלה על ידי מתנדבי מד"א ובמובן מסוים אני חייב להם את חיי. הופעתי עבור מד"א בתקופה של גל טרור וזוועות שהיו בירושלים, ביקשו ממני להיפגש עם המתנדבים והצוות שהיה בשטח – אחרי יום קשה במיוחד – וזו הייתה אחת ההופעות הכי אמתיות, ערכיות וחשובות שהיו לי, זה היה פורקן ועיבוד של שריטות קשות ומראות קשים, ולא רק בידור.
(בהעלותך תשפ"ג)
