המרגלים הזכירו לנו מישהו

נהירתם ההמונית של מנהיגי ציבור למסעות חובקי עולם על חשבון הציבור לא החלה בימינו. כך היה כבר במדבר

לא פחות מארבעה עשר שרים (שניים מהם ביטלו השתתפותם ברגע האחרון) וחברי כנסת – כמניין "היד החזקה" – טסו השבוע לניו יורק כדי להשתתף במצעד השנתי למען מדינת ישראל שהתקיים ברוב עם ברחובות מנהטן. סביר להניח שפני רבים מהם אינם מוכרים לא לצופים במצעד ולא לבוחריהם שנאלצו להישאר בארץ ישראל המהבילה, וגם פועלם הציבורי החשוב נתעלם מהם. אלמלא הפגנות הנגד של המוחים נגד השינויים המשטריים בישראל, ספק אם קבוצת תמיכה גדולה זו, על עשרות מאבטחיה ומלוויה, שטסה ל"תפוח הגדול" על חשבון הציבור, הייתה זוכה לתשומת לב מיוחדת.

נהירתם ההמונית של מנהיגי ציבור למסעות חובקי עולם על חשבון הציבור לא החלה בימינו. כך היה כבר במדבר. בראשית הדרך הייתה מחשבה צנועה, תכליתית: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". משימת ריגול ממוקדת מטרה: "חפירת הארץ", כדי להורות לעם העולה ממצרים לארץ ישראל את הדרך ילכו בה. כך, בספר דברים (א, כב), וכך בפרשתנו: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

אכן, בתחילה נתבקשו למשימה – כראוי למשימת ריגול עלומה – "אנשים" אנונימיים, בני בלי שֵם. גם מספרם היה צנוע: "אנשים", ומיעוט רבים כידוע הוא שניים. הא – ותו לא. עד מהרה צמחה המשלחת לממדים גדולים וראוותניים: לא סתם "שני אנשים", מרגלים מיומנים ושומרי סוד, אלא שנים עשר אנשים, והם ראשי כל שבט ושבט: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם". לכולם היה ייצוג. קואליציה ואופוזיציה (יהושע וכלב) כאחד. ולא עוד ריגול תכליתי אלא גם טיול קבוצתי, טיול לשמו: "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן".

המקרא אינו מפרט מהם הכישורים שנדרשו מאותם מרגלים, אך בוחר להדגיש, פעם אחר פעם, שהיו אלה ראשי עם, ו"נשיאי" השבטים: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם" (יג, ב); "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (יג, ג). ברם, מה טיבם של אותם אנשים? ומה בדיוק מכשיר אותם למשימה המיוחדת שאליה נשלחו? האמנם נבחרו לתפקידם או מונו אליו? וכיצד הייתה הבחירה, ועל ידי מי? שאלות בסיסיות אלה, שעולות בכל תהליך של יצירת הנהגה נותרות סתומות במקרא.

הפער שבין גודל המשימה הביטחונית וחשיבותה, לבין מיהות הנוסעים (ואך למותר לומר שלא כל מנהיג שבט ופוליטיקאי מחונן הוא בהכרח גם בעל כישורים של מרגל חרש, שומר סוד וסוכן מוסד מיומן) עורר כבר את הפרשנים. על מנת ליישבו, ביקשו חלקם – דוגמת רש"י בפירושו על אתר, ובעקבות חז"ל – לפרש שגם המונח הסתמי לכאורה "אנשים", אינו אלא כינוי בלשון מקרא לאנשים חשובים, מפורסמים: "כלם אנשים' – כל אנשים שבמקרא – לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". כיוצא בו פירש רבי אברהם אבן עזרא: "וטעם 'אנשים' שהם ידועים גיבורים, וכן 'כולם אנשים' (להלן, פסוק ג), 'וחזקת והיית לאיש' (מלכים א ב, ב). ובדומה לו פירש רבי עובדיה ספורנו: " 'כולם אנשים' – אנשי חיל".

המשכה של פרשה, מגלה לנו שדווקא אותם ראשי עם ומנהיגיו, כשלו בחטא חמור, וסירחונם הגיע למרחוק. משנתברר כי חטאו, נגזר עליהם עונש חמור במיוחד: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (יד, לז). במדרשם, הוסיפו והפליגו חז"ל בתיאור המגפה, ולא חסכו בלשונם: "אמר רבי שמעון בן לקיש: שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: מלמד שנשתרבב לשונם [=נתמשך ונתארך מפיהם], ונפל על טיבורם [=הטבור], והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם, ומטיבורם ונכנסות בלשונם".

לאור זאת, רק גוברת השאלה שבה התחבטו פרשני המקרא: מה היה חטאם הגדול של המרגלים, והרי לכך נשלחו, למסור דיווח על שראו עיניהם! וכתמיהת הרמב"ן: "וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?". מקצת הפרשנים תלו את עיקר החטא בניסיונם של המרגלים, כמעשה לא מעט פרשנים בתקשורת בת ימינו, להוסיף דברי 'פרשנות' סובייקטיביים משלהם במסווה של 'דיווח' אובייקטיבי: "אפס כי עז העם". "כן, אבל…". אחרים, רואים את עיקר החטא לא בעצם הדיווח השקרי אלא במינון ובתוצאות שהסיקו הימנו. במקום שיאמינו בה' ויציבו בפני העם את האתגר הגדול, חזון העלייה לארץ ישראל למרות כל הקשיים, אחזה במרגלים רפיסות, רוח חולשה ומורך לב, והם נטעו בלב העם פחד וייאוש: "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א, כח).

ואפשר שאותו מעבר חד, שמאפיין למרבה הצער ולמגינת לב רבים ממנהיגי הציבור גם בימינו, הוא שגרם. במקום "אנשים" – שעיקר תכונותיהם ואישיותם מתבטא באנושיות שבהם, בהיותם "מענטשים", ברגישותם למצוקות הציבור ולצרכיו, הם היו ל"ראשים" ו"נשיאים". אנשים שכל עשייתם – או, למצער, רובה – ממוקדת בכבוד שניתן להם, ובשאלה 'מי בראש?". או כלך לדרך זו: ההתנשאות והמחשבה של המרגלים, שלפיה "כולם" אנשים, כולם – ללא יוצא מן הכלל – כלילי השלמות, מוכשרים וחכמים, ואין בהם כל פגם שהוא, היא-היא החטא. גם מנהיג, מוכשר ככל שיהא, צריך להכיר בחסרונותיו ובפגמיו, ולנהוג בעצמו במידת הענווה והצניעות. עליו להיזהר ולהישמר שלא יגבה ליבו ולא ירומו עיניו.

הסברים אחרים תולים את החטא בחריגה משני כללי יסוד שעומדים, עד ימינו, בבסיס דיני המנהל הציבורי. האחד, חריגה מסמכות, בא בדברי רבי יצחק עראמה, בעל ה"עקדת יצחק": "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד". חריגה מסמכות, אז כהיום, מהווה מעילה באימון שניתן ביד בעל השררה, ובציבור ששלח אותו. ההסבר השני, שמובא בזוהר, רואה את הכשל בכך ששיקולים זרים ופסולים הם שהנחו את המרגלים במעשיהם: "אמרו: אם יעלו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מכהונתנו ומשה ימנה אחרים תחתנו". ויפים לעניין זה דבריו של הרב ד"ר יחיאל יעקב וינברג, בעל ה"שרידי אש", מגדולי חכמי התורה והמנהיגים הרוחניים בדור שעבר: "יש מידה ומידה. מידה לעם ומידה למנהיג. מה שאפשר לסלוח לאדם פשוט, לו, למנהיג, לפשע ייחשב. מי שסר כחוט השערה מדרכו הסלולה בשביל תועלתו הפרטית הוא איש חלש, ואין עטרת מנהיג הולמתו".

יהא אשר יהא, יש בפרשה זו כדי ללמדנו שאף "ראשי העם" ומנהיגיו, אינם מחוסנים מפני חטא הגאווה והיהירות, תאוות הכבוד וגינוני השררה. להפך: האחריות הגדולה שמונחת על שכמם, יש בה כדי להעצים את חובתם למלא תפקידם ביושר וביושרה, בצניעות ובענווה, במסירות ובנאמנות, וכל חריגה אפילו קלה הימנו, עשויה להמיט עליהם ועל הציבור שתלוי בהם אסון גדול.

(שלח תשפ"ג)