האנשים שמגשימים משאלות לילדים חולים, קשישים ניצולי שואה וחולים במחלות סופניות

משאלה אחת קדימה: ילדים שמתמודדים עם מחלות קשות וחולמים בגדול  * מבוגרים במוסדות גריאטריים שמתגעגעים לדברים הפשוטים של החיים ושכחו איך זה לחלום * חולים סופניים עם משאלתם האחרונה  # עבור כל אלו קיימים מגשימי המשאלות, שאף פעם לא יגידו 'אי אפשר'

בגיל 10 וחצי, עלמה מרקוביץ מרעננה חלתה בלוקמיה. היום, כשהיא כבר בת 13, היא משתפת: "בהתחלה זה היה קשה, הגוף לא בריא ולא יכול לתפקד לבד, הייתי צריכה לקבל כימותרפיה ולהשתמש בכסא גלגלים כמה חודשים, היו צריכים להרים אותי לשירותים ולקלח אותי, ובשביל ילדה שכל החיים תפקדה לבד, ילדה ספורטאית – זה 'בום'. להתחיל הכל מאפס. והכי קשה זה שהשיער נושר, להיות עם קרחת. זה היה מבאס להיות חולה, אבל בכל דבר יש גם דברים טובים- הכרתי את עצמי יותר, הגשמתי לעצמי חלומות, התבגרתי והתפתחתי", היא אומרת באצילות.

כשעלמה הייתה מאושפזת בבית החולים שניידר, העובדת הסוציאלית הפנתה אותה לעמותת Make-A-Wish, שמטרתה הגשמת משאלות לבם של ילדים המתמודדים עם מחלה מסכנת חיים, שם הציעו לה לבחור משאלה. עלמה ביקשה חדר חדש – וקיבלה.

מיכל מרקוביץ, אמא של עלמה נזכרת: "באו אלינו שתי מעצבות ועלמה תיארה להן מה החלום שלה. הן הזמינו אותנו ליום כיף; בחרנו פריטים וטקסטיל, הן זרמו עם כל מחשבה ורצון של עלמה, בחרו איתה את הרהיטים, הצבעים ואת הדוגמאות, והשיגו לה כל מיני ספונסרים, בנוסף למתנה של המשאלה.

"ואז, קבענו יום שבו Make-A-Wish לקחו את עלמה ללייזר טאג וארוחת צהריים, ובאותן שעות המעצבות באו וסיידו לה את החדר, הרכיבו את הכל, וכשעלמה חזרה חיכתה לה הפתעה – כל החדר היה שונה לגמרי. אם אנחנו היינו עושים לה חדר חדש כל התהליך הזה עם המעצבות והליווי האינטנסיבי זו לא הייתה אותה חוויה, זו חוויה ייחודית שהורה לא יכול לספק. מעבר לזה, כשאתה חולה אתה לא פנוי לייצר הרבה דברים ו- Make-A-Wish מייצרת עבורך אירועים טובים ומשמחים בתוך תהליך מאתגר, קודר ולא נעים", היא מתארת.

זה היה המפגש הראשון של משפחת מרקוביץ עם Make-A-Wish. בהמשך, המשפחה הוזמנה להגיע לארוחת בוקר מטעם העמותה, שם הכירו את מייסדת ומנכ"לית העמותה, דניס בר אהרון ונוצר בינה ובין עלמה חיבור שבעקבותיו עלמה הוזמנה להצטלם לפרסומת לMake-A-Wish- שהוקרנה בטלוויזיה לאחר מכן, יחד עם נועה קירל, דביר בנדק, יובל שמלא וליאור כלפון. עלמה גם הייתה הפרזנטורית של 'מיקי וויש', מיזם של העמותה לרכישת תכשיטים ותרומה לפעילות.

"זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד. ועבור ילדה לראות את עצמך בטלוויזיה, ובטח ובטח לעשות פרסומת עם נועה קירל – זו הייתה חוויה לא מהעולם הזה", מיכל ממשיכה. "מאחר שהיא עשתה פרסומת למשהו מאוד ערכי, עד היום היא מתייגת את Make-A-Wish באינסטגרם ומעודדת אנשים לתרום להם, יש לה רצון לעזור להם במה שאפשר, כי אנחנו מאמינים שמאיפה שמקבלים צריך להחזיר כמה שאפשר", היא מסבירה.

"זה היה משמח כי יש עוד ילדים שצריכים את זה כמוני. הרגשתי שאני תורמת חזרה לחברה, לילדים חולים", מוסיפה עלמה. "יש ילדים שיותר קשה להם לעבור את זה נפשית. על כל אחד זה משפיע אחרת, אבל בשביל כל ילד שחולה סרטן בתור נער, ילד, ילד מתבגר – זה קשה.

"הפעילות של העמותות נורא טובה, כי המערכת החיסונית של ילדים שחולים בסרטן לא טובה, ויחסית כיף להם ללכת לבית חולים כי רק שם יש להם חברה. זה גם יותר קל לעבור את זה ביחד. במצב הזה, כשאתה לבד בבית, אתה משועמם, כשעושים בשבילך דברים זה מאוד עוזר ומשמח, אתה מרגיש שאתה לא לבד, שתומכים בך".

מה המצב שלך היום?

עלמה: "אני לגמרי אחרי המחלה, אני כבר יכולה לעשות כל מיני תסרוקות. חזרתי לעשות הכל. אבל התקופה של המחלה תלווה אותי כל החיים. אם קשה לי אני נזכרת במחלה וזה מחזק אותי", היא משתפת לסיום.

זו חוויה ייחודית שהורה לא יכול לספק. מעבר לזה, כשאתה חולה אתה לא פנוי לייצר הרבה דברים ו- Make-A-Wish מייצרת עבורך אירועים טובים ומשמחים בתוך תהליך מאתגר, קודר ולא נעים

התרופה של המשאלה

Make-A-Wish Israel הינו חלק מארגון בינלאומי שנוסד בארה"ב ונמצא כיום בעוד כ-40 מדינות בעולם, הוקם בארץ לפני כ-28 שנים על ידי דניס ואבי בר אהרון, לזכרו של דיויד ספירו, אחיה של דניס.

"הגשמת משאלה לילד שנמצא בסכנת חיים זה לא רק לעשות לו שמח או טוב. אנחנו בעצם נותנים לו חוויה מאוד עוצמתית ומשנת חיים. יש פה מוטיבים של שמחה, כוח, תקווה בתקופה מאוד קשה בחיים של אותם חולים", מסביר אבי.

ולא מדובר בהעלאת המורל גרידא, אלא, לדבריו של אבי, גם באפקט מהותי על סיכויי ההחלמה, עד כדי כך שרופאים רבים בארץ ובעולם מתייחסים להגשמת משאלה כחלק בלתי נפרד מהטיפול התומך: "בטיפול במחלה, מעבר לצד התרופתי- יש גם את הצד הנפשי. כשלילד יש כוחות נפשיים להתמודד עם הטיפולים – הטיפול עצמו יצליח יותר. תמיד ראינו את זה לאורך השנים, אבל רצינו לבדוק את זה מדעית ורפואית, ועשינו מחקר, עם ד"ר טל בן שחר ופרופ' ענת שושני שבו בחנו את ההשפעה של הגשמת משאלה על הילדים החולים. המחקר הזה פורסם ב-7 שפות בעולם עם תוצאות חד משמעיות – הגשמת משאלה משפרת באופן משמעותי את תוצאות הבדיקות המנטליות והפיזיות בהמון פרמטרים שילד חווה – זה יכול להיות חוסר תיאבון, דיכאון, חרדות או ילדים שפתאום לא רוצים להמשיך בטיפולים, ובעקבות הגשמת משאלה ראו שיפור בלתי רגיל במדדים האלה".

מנשיא ארה"ב ועד נאס"א

מאז שהעמותה הוקמה בארץ, הוגשמו מעל 5,300 משאלות לילדים שעל פי ההגדרה הרפואית מצויים בסכנת חיים, כאשר כל אחת מהמשאלות היא ספציפית, פרטית ומותאמת לילד עצמו.

המשפחות מופנות אל Make-A-Wish על ידי צוותי בתי החולים – מכל הארץ, שיודעים מהו התזמון הנכון עבור כל ילד, כאשר ילד חולה נכנס לתקופה לא טובה או צריך 'בוסט' של מוטיבציה, משהו שינתק אותו מהמציאות הלא פשוטה שהוא נמצא בה. הם כבר יודעים, ברגע שיהיה משהו משמח וחיובי שהוא ייצפה לקראתו, האנרגיות שלו ישתנו לחלוטין. המתנדבים של Make-A-Wish נפגשים עם הילדים, לומדים ומכירים כל ילד ומבינים מהי המשאלה שלו. לאחר מכן צוות המשרד והמתנדבים מתחילים לארגן ולהוציא לפועל את הגשמת המשאלה.

אבי: "בדרך כלל המשאלות של הילדים מגוונות ומופנות לכל מיני קטגוריות כמו לנסוע לחופשה משפחתית כדי להתנתק ולצבור אנרגיה, לפגוש אנשים שהם מעריצים ומאוד אוהבים, או לקבל משהו – ממחשב עד לכלי נגינה, חדר ילדים חדש, גור כלבים, או – להיות כל מיני דמויות שהם מתחברים אליהם, כמו כבאי, וטרינר, מלך, מלכה, ובאותו יום אנחנו יוצרים להם חוויה מאוד עוצמתית כדי להגשים להם את המשאלה.

"מעבר לזה, יש המון משאלות ייחודיות – היו לנו ילדים שביקשו להיפגש עם נשיא ארה"ב, הייתה לנו ילדה שבכל תקופת המחלה הייתה מאזינה למוזיקה ומציירת על קנבס בעיניים עצומות והיא יצרה המון תמונות. כשפגשנו אותה היא אמרה שהמשאלה שלה היא לעשות תערוכה, כולל כתבים שיסקרו את התערוכה, ועשינו לה הפקה שלמה. היה ילד שרצה להיפגש עם הכבאים בניו יורק שהיו באסון התאומים, זה היה לו מאוד חשוב, ועשינו את זה. היה לנו ילד שרצה להיות ספיידרמן ועשינו הפקה שלמה בשיתוף פעולה עם המשטרה ומכבי אש, וכששאלנו אותו את מי הוא רוצה להציל, כי ספיידרמן צריך להציל מישהו, הוא רצה להציל את הרופא שהציל אותו – ד"ר סרגיי, שהוציא לו את הגידול מגזע המוח. קיבלנו צמרמורת מאיך שהוא דיבר… התקשרנו לד"ר סרגיי, אונקולוג מנתח מח, והוא הגיע, קשרנו אותו לעץ ובזמן הפעילות הילד הציל אותו".

אז אתם לא אומרים 'לא' לאף משאלה?

"אנחנו לא אומרים לא", משיב אבי, ומפרט: "אנחנו לא מגשימים משאלות שיש בהן סיכון או קונים כלים חשמליים או רכב ודברים כאלה, אבל אם, לדוגמא, ילד רצה להיות אסטרונאוט ולטוס לחלל – ברור שלא נוכל להטיס אותו אבל כן יצרנו לו הפקה שלמה שהתחילה עם מפגש מהמייסדים של 'בראשית' ואחרי זה שלחנו אותו לנאס"א בארה"ב שם הוא נפגש עם אסטרונאוטים, ושם הוא חווה במתקנים שלהם חוויה שלמה של מה זה להיות אסטרונאוט.

"יש המון יצירתיות בהגשמת המשאלה והמון שיתופי פעולה עם גורמים חיצוניים ויש הרבה סיפוק בלראות איך אנשים מתגייסים ורוצים פשוט לעזור להגשים משאלה של ילד. וזה לא משנה מה המשאלה, בנקודת הזמן המשאלה היא לא ברת ביצוע למשפחה ולילדים – אין להם גב כלכלי או את הכוחות הנפשיים להתעסק עם זה, והמשאלה היא מקום שבו גם הילד וגם המשפחה שלו חווים חוויה חיובית ומעצימה בתוך כל הכאוס שבו הם נמצאים".

התוצאות חד משמעיות – הגשמת משאלה משפרת באופן משמעותי את תוצאות הבדיקות המנטליות והפיזיות בהמון פרמטרים שילד חווה – ובעקבות הגשמת משאלה ראו שיפור בלתי רגיל במדדים

נבחרת המגשימים

ב- Make-A-Wish מגייסים תרומות באופן ייחודי– מעבר לתרומה לכיסוי עלות המשאלה, בארגון מאמינים ברתימת התורם להגשמת המשאלה עצמה, לרוב באמצעות שיתופי פעולה עם חברות וארגונים, סדנאות להגשמת משאלות בהן עובדי החברה מעמיקים בנושא של הגשמת משאלות ולבסוף מתכננים ומוציאים לפועל הגשמת משאלות בליווי הארגון, וכך גם עם תלמידי בתי ספר שנרתמים לפרויקט.

בנוסף, הארגון עורך אירועי התרמה ושיתופי פעולה עם חברות מסחריות ומלווה בידוענים דוגמת דביר בנדק ונועה קירל שמתייצבים מיד כשצריך. החודש, ב-19.5 ייערך אירוע ייחודי בו יוצעו למכירה פומבית חוויות חד פעמיות דוגמת בייביסיטר לילדכם מציפי שביט, ארוחה בביתכם שיכין השף מושיק רוט, מפגש עם אמנים, זמרים, ועוד – והכל לתרומה למען הגשת המשאלות לילדים החולים.

במהלך 28 השנים בהן אבי מלווה ילדים חולים במחלה מסכנת חיים, הוא היה עד לשיפור משמעותי בהצלחת הטיפולים הרפואיים ובהעלאה של סיכויי ההישרדות של הילדים החולים. "בהרבה מקרים שבהם בעבר ידענו שזה יסתיים בטרגדיה, כיום אנחנו יודעים שזו תהיה תקופה קשה ולא נעימה אבל הילד ייצא מזה, אז זה מאוד מעודד. אחוזי ההצלחה היום הם פשוט בלתי רגילים. אני שמח לראות כל כך הרבה ילדים שהטיפולים מצליחים לעזור להם לצאת מזה וזה מספק להיות חלק מהקוקטייל הרפואי הזה", הוא מתאר, ומוסיף:

"מעבר לילדים החולים – אני מאמין שכולנו נועדנו להגשים את החלומות שלנו, להגשים את השאיפות והמטרות שלנו בחיים ואין דבר מרגש יותר מהרגע שבו אתה מצליח להגשים את המשאלות שלך", הוא מסיים.

החלומות של גיל הזהב

דמיינו לעצמכם קשיש, ניצול שואה, שהפך לסיעודי או דמנטי, נאלץ לעזוב את ביתו לטובת מוסד גריאטרי, טוב ככל שיהיה. ועכשיו תדמיינו שניגשת אליו אישה נעימת פנים ומתעניינת, אצל מי שחשב שחלומות זה כבר לא בשבילו, מה החלום שלו. ואז מייחדים עבורו יום, יחד עם בני משפחתו, שבו עושים בדיוק את מה שמשמח אותו. פוגשים את מה שהכי חסר לו והוא חשב שכבר לעולם לא ייראה.

"משאלת לב" הוא פרויקט ייחודי של משרד הבריאות אגף הגריאטריה, השירות הארצי לעבודה סוציאלית ואגף הסיעוד בעמותת "עזר מציון" במסגרתו רכזות המיזם מגיעות למוסדות הגריאטריים של משרד הבריאות, שומעות מניצולי השואה מהי המשאלה שלהם ופועלות על מנת שהגשמת המשאלה תצא לפועל, בסיוע של מחלקת האמבולנסים של 'עזר מציון' ושיתופי פעולה נוספים. את הפרויקט יזמה עדינה אנגלרד, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בגריאטריה, משרד הבריאות, לפני כמה שנים ו-1,600 משאלות שכבר הוגשמו לקשישים ניצולי שואה.

"משאלת לב" מאפשרים למי שיודעים שאותו דיור סיעודי יהיה המקום האחרון בו יגורו, שאיבדו את העצמאות והפרטיות שלהם, ואפילו קצת את עצמם – לחלום.

מנהלת מיזם "משאלת לב" בעמותת "עזר מציון" נעמי מזרחי מתארת: "הפרויקט הוקם עבור ניצולי שואה מתוך הבנה שאלו אנשים שיש להם חלומות, משאלות ורצונות אבל אין להם את היכולת להגשים אותם; אנחנו מגיעים לניצולי השואה שהכי לא יכולים לעשות את מה שהם רוצים– אנשים שמוגבלים פיזית– חלקם אפילו מחוברים לחמצן, או מוגבלים שכלית עם ירידה קוגניטיבית, ואנחנו שואלים אותם 'מה החלום שלכם, מה המשאלה שלכם? לאן הייתם רוצים להגיע?'".

ואיך עושים את התהליך מול אדם דמנטי?

נעמי: "אנחנו עושים איתם שיחה על העבר שלהם, עם המון סבלנות, ומתוך זה מנסים להבין מה תהיה החוויה הכי משמעותית שנוכל לתת להם. גם לאדם עם דמנציה אפשר לתת חוויה מאוד משמעותית שתרים אותו.

"הייתה מישהי עם דמנציה שהצלחנו להגיע לזה שהיא הייתה פעם פסנתרנית, וכששאלתי אותה אם היא הייתה רוצה ללכת לקונצרט, אז היא שאלה– 'ומה אני אלבש?'. היא נמצאת בתוך בית אבות ולצאת לקונצרט זו יציאה, צריך להתארגן אחרת. בדרך לקונצרט היא שאלה אם זה קונצרט של באך או בטהובן, וראינו עד כמה החוויה הייתה משמעותית עבורה".

אנחנו מגיעים לניצולי השואה שהכי לא יכולים לעשות את מה שהם רוצים– אנשים שמוגבלים פיזית– חלקם אפילו מחוברים לחמצן, או מוגבלים שכלית עם ירידה קוגניטיבית, ואנחנו שואלים אותם 'מה החלום שלכם?

היום הכי טוב בחיים

האמבולנסים והרכבים של עזר מציון מותאמים למצב הפיזי של הקשישים, ולנסיעה להגשמת המשאלה תמיד יצטרף חובש. גם הצוות של 'משאלת לב' מלווה כל משאלה ומארגן את כל מה שצריך, וגם איש/אשת צוות מבית האבות מוזמנים להגיע, לצאת מהשגרה ולהתחבר מחדש לאותם קשישים. 'משאלת לב' מזמינים גם את בני המשפחה להצטרף למשאלה, כך שיוכלו להרגיש את ההורה שלהם מחוץ למוסד, באור ובאוויר אחר. "כשההורה נמצא במוסד סיעודי, הילדים רגילים לבוא לביקור של חצי שעה וללכת, ופתאום הם מצטרפים לאבא או לאמא שלהם ליום שלם ונוסעים ביחד למקום אחר וזה מאוד משמעותי", נעמי מסבירה.

איזה משאלות פופולאריות במיוחד?

נעמי: "יש כאלה שרוצים ללכת לכותל, לחוף הים, לטייל בטבע, לבקר בגן חיות, ללכת לקונצרטים או הופעות, יש אנשים שרוצים ללכת לבית קברות לקבר שהם לא הצליחו להגיע אליו המון שנים. יש אנשים שרצו מפגש משפחתי- שנכנס את כל האחים ביחד, והיה גם מישהו שרצה להגיע לבית שלו, לאיפה שהוא היה גר – הוא גר בקומה השלישית, היה צריך מכשיר מיוחד להרים אותו אל הבית, ועשינו את זה. הייתה מישהי שמאוד רצתה ללכת לסופר, כי היא לא מסוגלת ללכת לבד – היא רצתה לבחור, לראות את המגוון, לקנות את מה שהיא אוהבת. יש בזה משהו מאוד רגשי. אלו בקשות ממש צנועות. הם מאוד נהנים מהדברים הפשוטים שבחיים.

"אנחנו ממש מנסים לראות מה ייגע בכל אחד. היה מישהו ששיחק בעבר בהפועל ירושלים וארגנו לו פגישה עם שחקני הפועל וזה היה מדהים – לקחנו אותו לאימונים של הפועל והוא נפגש עם כל הקבוצה והייתה לו חוויה מאוד משמעותית".

היום שבו מגשימים את המשאלה הוא מיני-יום חג עבור אותם קשישים. "הם מאוד מאושרים, הם בעננים. זה היום הכי טוב שהיה להם", נעמי מתארת, ומוסיפה: "הם מברכים אותנו המון, זה מאוד כיף. האושר הזה מציף אותם גם אחרי המשאלה, זה נותן להם, וגם למשפחה, משהו מאוד משמעותי.

"הייתה לנו מישהי שאף פעם לא הייתה במצדה וביקשה להגיע לשם. כל המשפחה נסעה איתה לשם, וזה היה מאוד משמעותי. היא נפטרה קצת אחרי אותה משאלה. אחר כך המשפחה אמרה שזה היה טיול פרידה מהאמא, היה להם מאוד משמעותי לחוות שוב את אמא שלהם, כמו פעם, לפני שנאלצו להיפרד ממנה".

'היא הייתה כל כך שמחה'

חייה של שרה עובדיה לא היו פשוטים. היא נולדה בבגדד, ובגיל 5 הייתה עדה לפוגרום נוראי כלפי היהודים במקום, שם איבדה גם את אחת מעיניה. גם כשהגיעה לארץ, נישאה וילדה 9 ילדים, השנים היו לא פשוטות. היא דאגה למשפחתה ועבדה בעבודות ניקיון שונות, כשילדיה הבוגרים נאלצים גם הם להפסיק את לימודיהם ולסייע בפרנסת הבית. "אמא התמודדה התמודדות מאוד לא פשוטה", מספרת בתה, מרים מימון. "היא הייתה מאוד עצבנית וסבלה כל הזמן. הקושי להתקיים היה תמידי".

ברבות השנים שרה איבדה גם את עינה השנייה, ולבסוף גם נזקקה לכסא גלגלים והפכה לסיעודית. שרה עברה לבית אבות, ותסכולה הלך וגבר, כפי שמתארת מרים: "גם לקראת גיל 80 היא הייתה אישה מאוד עצמאית ונקיה, שאהבה להכין את האוכל שלה, והעצמאות הזאת 'נגזלה' ממנה וזה מאוד מתסכל אותה. קשה לה שהיא צריכה להיעזר באחרים, והיא מאוד עצבנית".

לכן, כש'משאלת לב' הציעו לשרה לבחור כל מה שרק תרצה, וכיוונו את הזרקור אליה ליום אחד – זה היה משמעותי במיוחד. שרה ביקשה להגיע לכותל, ושלושה מילדיה הצטרפו לנסיעה המרגשת באמבולנס היישר לרחבת הכותל, בתיאום עם הקרן למורשת הכותל.

מרים: "המשאלה עשתה לה ממש טוב, זה הוציא אותה מהקושי שלה, קצת להפסיק לחשוב על בית האבות. הצוות דאג לה מאוד והיא הייתה כל כך שמחה. קירבתי אותה לכותל והיא חשה את הקיר, בירכה והתפללה ואחר כך הלכנו למסעדה.

"אמא הרגישה שעושים בשבילה משהו, שאני לא הייתי יכולה לעשות עבורה, והיא הייתה מאוד חיובית באותו יום, כל כך שונה מהרגיל, וגם אנחנו, הילדים, מאוד נהנינו איתה וממנה. עצם זה שזה הרנין את הלב של אמא – זה שימח אותנו, כי היא כל הזמן עצבנית, ואנחנו באמת משתדלים לרצות אותה ולעזור לה".

'לשמח את אמא'

מי שזכתה גם היא להגשים משאלה היא גבריאלה ברסלאו, שכיום נמצאת במוסד סיעודי בהרצליה. היא נעזרת בכסא גלגלים, היא לא שומעת, ומאז הקורונה גם הפסיקה לדבר. מפאת מצבה העובדת הסוציאלית פנתה לבתה, מיקי בר, שמתארת: "זו הייתה הפתעה נהדרת, לא ידעתי שנותנים משאלות גם למבוגרים. לצערי הנכדה שלי אובחנה כחולקת לוקמיה ואנחנו מכירים רק את הנתינה לילדים… "משאלת לב" שאלו מה לדעתי אמא הייתה רוצה, ומכיוון שאמא שלי כל החיים אהבה אסתטיקה וטיפחה את עצמה ביקשתי בשבילה טיפול במספרה, ולאחר מכן קפה ועוגה במרינה הרצליה.

"ביום של הגשמת המשאלה לקחנו אותה למספרה, ולאחר מכן רכב של עזר מציון סייע לנו לקחת אותה למרינה, שם ישבנו בבית קפה. זה היה יום קסום. היא הייתה מאושרת, היא הייתה מאוד מרוצה ומאוד נהנתה- הייתה לה חוויה מצוינת ואני לא הפסקתי להודות לעזר מציון על העניין הזה. אין ספק שזה עשה את העבודה, וזה גם גרם לי לחשוב איך אפשר לשמח אותה. אין לי מילים".

רגע לפני הסוף

לכל אחד יש איזושהי משאלה שהיה רוצה להגשים. ואולי יותר מכולם – לחולים סופניים. יש מי שמגשימים את המשאלות רגע לפני הסוף, לאנשים, חלקם מונשמים ומרותקים למיטה, המתמודדים עם מחלות קשות או סופניות, שהניידות שלהם אבדה – אלו הם קרוב ל-300 מתנדבים, פרמדיקים ונהגים של מד"א, המתנדבים ב'אמבולנס המשאלות', ואמונים על אלפי משאלות שכבר הוגשמו.

מיזם "אמבולנס המשאלות" התחיל בארץ בשנת 2008. ארגון מגן דוד אדום בנה אמבולנס ייחודי עבור המיזם, בעזרתו החולה מוסע לאתרים, לפי בקשתו, ולאחר תכנון ותיאום של המשאלה עם אותם מקומות. מדובר באמבולנס ייעודי, מצויד ומתקדם, המותאם לצרכיו הייחודיים; כסא גלגלים בעל עבירות גבוהה – כזה שניתן להיכנס איתו אפילו ממש לתוך הים, מיטה נוחה במיוחד ובולמת זעזועים ומערכות רפואיות מתקדמות. צוות מד"א מצטרף לנסיעה ולעתים גם הרופא המלווה של אותו חולה – כשההרכב מאובזר בהתאם לצרכים של החולה והצוות הרפואי ערוך מבחינה רפואית לכל תרחיש שעלול חס וחלילה לקרות. באמבולנס מותקנת גם מערכת בידור מיוחדת, טלוויזיות, מערכת סטריאו ועוד.

"הפרויקט הזה מראה לנו את הדברים הבאמת חשובים – את זה שאנחנו בסוף בסוף רוצים את המשפחה, את האוכל הטעים במסעדה הקבועה, את החברים. הפשטות של החיים, מה שתמיד מובן לנו מאליו", אומרת יונת דסקל-דגן, אחראית אמבולנס המשאלות של מגן דוד אדום. "המשאלות הכי פופולאריות שמבקשים מאיתנו הן להגיע לים, ללכת להופעה, לפגוש את המשפחה בפעם האחרונה – להשתתף באירועים משפחתיים, וכדומה".

למשאלה אחרונה יש כוח מיוחד. קרה לא פעם שהחולה נפטר יום או כמה ימים לאחר הגשמת המשאלה שלו. הרופא המטפל או המשפחה תיארו שברגע שנגמרה המשאלה החולה הגיע למעין אתנחתא, למנוחה ולנחלה והרגיש שעכשיו אפשר לשחרר.

יונת: "לא אשכח ילד בן 16 שהיה במצב סופני, שאהב מאוד גיבורי על. לקחנו אותו לראות את הסרט 'וונדר וומן' שבדיוק יצא – סגרנו לו ולכל המשפחה אולם VIP כדי שיוכלו לצפות בסרט בפעם האחרונה בתור משפחה. לפני שיצאנו, הרופא שלו אמר שהוא לא יחזיק מעמד כל הסרט מרוב כאבים ובטח ירצה המון משככי כאבים, ויבקש לחזור למחלקה הרבה לפני שהסרט ייגמר, אבל בפועל – הוא לא לקח שום משככים, נשאר לאורך כל הסרט, ישב ואכל – מה שהוא לא עשה במשך כל השנים האחרונות. כשסיימנו, החזרנו אותו למחלקה ובאותו הלילה הוא כבר איבד הכרה, ולצערנו הוא נפטר כמה שעות אחרי".

 

הפרויקט הזה מראה לנו את הדברים הבאמת חשובים – את זה שאנחנו בסוף בסוף רוצים את המשפחה, את האוכל במסעדה הקבועה, את החברים. הפשטות של החיים, מה שתמיד מובן לנו מאליו

גם ביום השואה האחרון היו כמה משאלות שריגשו במיוחד את מתנדבי אמבולנס המשאלות – אישה בת 97, ניצולת שואה ואם שכולה שאמבולנס המשאלות ליווה אותה לאורך יום השואה ולקח אותה מהצפון עד לירושלים להר הרצל – להדליק נר לבנה שנפל, ולאחר מכן היא נסעה להעביר 'זיכרון בסלון' לנין שלה ולשכבה שלו בחטיבה, וגם לביקור בהיכל הזיכרון, שם ערכו עבורה טקס מיוחד. באותו יום היה גם ניצול שואה בן 92 שביקש לפגוש ביום השואה את יו"ר הכנסת, ואמבולנס המשאלות לקח אותו ללשכתו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, ומשם ליד ושם, יחד עם כל משפחתו הענפה.

ההשפעה של הגשמת המשאלה על החולים – בכל גיל ובכל מצב – היא עצומה. המשאלות הפשוטות, המאתגרות במיוחד, וגם של מי שחולמים בענק, הן הכל עבור אותו אדם פרטי ומשפחתו. ואיזה מזל שמגשימי המשאלות מסתובבים בינינו.

(בהעלותך תשפ"ג)