האם אפשר להיות ברוגז עם ה'?

אי אפשר להתנתק מאלוקים, גם אם איננו מבינים את דרכיו

לפעמים אני שומע אנשים שמכריזים: "אם אלוקים עושה כאלה דברים נוראיים, ומאפשר לכזה רוע וסבל להתקיים בעולם, אז אני לא רוצה שום קשר אתו! אני לא מוכן לעבוד א-ל כזה ולקיים את המצוות שלו!".

עכשיו, דיבורים כאלה נשמעים חמודים אולי, כמו ילד קטן שצועק "אתה לא אבא שלי!" – אבל אדם מבוגר שמדבר כך, כאילו אפשר לעשות "ברוגז" עם ה', כנראה תופס את ה' בצורה מאד מוזרה ומצומצמת.

מבחינתי, נקודת הבגרות ביחס לאלוקים היא ההבנה שהוא לא סתם איזו "ישות" בתוך המערכת – אלא המקור למערכת כולה. הוא לא איזה קוסם עצבני שיושב בשמים ואפשר להתעלם ממנו או למרוד בו. הוא הכל: כל מה שקיים נובע ממנו, כולל אנחנו והמחשבות, הרגשות והתחושות המוסריות שלנו. שום דבר לא קיים במנותק ממנו, ואין לאן לברוח ממנו. אם הוא היה ים, אנחנו טיפה בתוכו. אם הוא היה שמש, אנחנו קרן אור ממנה. אילו היה גוף, היינו תא שלו. אילו היה סוֹפֵר, היינו דמות במחשבתו. במילים אחרות, הוא לא חלק מהעולם שלנו – אנחנו חלק מהעולם שלו, חלק ממנו עצמו. ובכל הדוגמאות לעיל, ברור שמחשבה על התעלמות, ברוגז, מרד או ניתוק היא מופרכת.

אכן, יש לנו בחירה חופשית ואנחנו יכולים לפעול בניגוד לרצונו. אבל מה יצא לנו מכך? מרד נגד אלוקים בגלל "האכזריות" או "האדישות" שלו לכאורה, הוא מופרך מתוכו בשל העובדה הפשוטה, שאלוקים הוא זה שתכנת והגדיר את התחושות המוסריות שלנו. ממילא אי אפשר לשפוט אותו עצמו לפיהן – אם הוא לא "מוסרי", גם ה"מוסר" שלנו הוא אשליה חסרת תוקף.

אז נניח שמישהו מחליט למרוד ולא לקיים מצוות. מה הרוויח בכך? האם תא בגוף שהחליט להיות "עצמאי" ולהפסיק למלא את תפקידו, מועיל לעצמו ולסביבתו או להפך? האם רכיב בתוכנה שמחליט להיות באג במערכת, ראוי להערצה כלשהי? לא. אין עוד מלבדו, וממילא אין לאן לברוח. כשם שאי אפשר להתנתק מחוקי הטבע, גם אם הם לא תמיד נעימים, כך אי אפשר להתנתק מאלוקים, גם אם איננו מבינים את דרכיו. אלוקים הוא המציאות הבסיסית ואנחנו חלק ממנו, ולכן הבחירה השפויה היחידה היא לפעול בהתאם לרצונו, ולהבין שהחיסרון בהבנה הוא אצלנו.

(נשא – שבועות תשפ"ג)