הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)
מי שמחפש אישור להאמין, ימצא אותו, ומי שמחפש תירוץ לכפור, ימצא גם
בתור דוקטור לפילוסופיה, שעוסק לא מעט במתן מענה לשאלות באמונה, לפעמים נדמה לי שאני אמור להיות מעודכן בכל נבכי החקירות הפילוסופיות העכשוויות שקשורות לדת. למשל, אם יצא איזה ספר חדש שסוקר את "הראיה מהתכנון" לקיום הא-ל, או דיון סביב "טיעון העד", או מחקרים חדשים על נוירולוגיה ובחירה חופשית – אז אני אמור לקרוא אותם ולהיות בקיא בהם, כי מה יהיה אם מישהו בדיוק ישאל שאלה שקשורה לנושאים הללו?
אבל לשמחתי, אני לא באמת חייב לקרוא את כל החומר הזה (המשמים ברובו), משתי סיבות: 1. אף אחד אחר לא קורא אותו, 2. זה לא באמת משפיע על האמונה או הכפירה של מישהו.
לגבי הסיבה הראשונה, הלא דברים קל וחומר: ומה אם ד"ר לפילוסופיה כמוני, נמנע מלקרוא ספרים ומחקרים כאלה – קל וחומר שהצעיר המתבגר או הסטודנט הנבוך המצוי לא יעשה זאת. אז ממילא אין מה לחשוש לשאלות מכיוונים אלה.
ולגבי הסיבה השנייה, הציבור הרחב משוכנע שיש שני חוקים בסיסיים בפילוסופיה: 1. על כל פילוסוף גדול, יש פילוסוף שקול לו בגודלו שטוען ההפך ממנו. 2. שניהם טועים… ולכן רוב האנשים לא מעצבים את השקפת עולמם על פי פילוסופיה, אלא על גבי יסודות איתנים יותר, קרי נטפליקס והרשתות החברתיות. את התשובות לשאלות קיומיות מחפשים פחות בספרים, ויותר באווירה החברתית והתרבותית. מצד אחד, זה רדוד, מטופש ומוביל להתנהלות של עדר המובל בידי רועים מניפולטיביים. אבל מצד שני, יש כאן הכרה אמיתית בכך שבסופו של דבר השאלות הקיומיות הללו לא תלויות באיזה פלפול פילוסופי או ניסוי מדעי מחוכם, אלא במקום עמוק יותר בנפש. ואכן, סקרים העוסקים בשאלה מה גרם לאנשים לצאת בשאלה או לחזור בתשובה, מראים שברוב המקרים הסיבות לכך אינן "שאלות באמונה" או "הוכחות שכליות", אלא תגובות לנעשה במשפחה, בחברה ובתרבות בכלל. יותר פסיכולוגיה מאשר פילוסופיה.
זה לא אומר שלא חשוב לתת מענה לשאלות באמונה. במקרים רבים יש להן השפעה ניכרת לכאן או לכאן. אבל ברוב המקרים המענה הזה לא צריך לרדת לרזולוציה שבה עוסקים כל אותם דיונים פילוסופיים, אלא לתת תשובות המתיישבות על הלב. מי שמחפש אישור להאמין, ימצא אותו, ומי שמחפש תירוץ לכפור, ימצא גם אותו.
(במדבר תשפ"ג)
