הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
יש לחנך את הציבור לקחת אחריות על חייו הרוחניים באופן שייתר את הצורך שלו ברבנים
כשהייתי רב קהילה אמרתי לא פעם ולא פעמיים לחברי קהילתי, שהשאיפה שלי היא להגיע ליום שבו הם לא יצטרכו אותי. כשהקהילה תצליח להסתדר בלעדיי – בתפילות, בשיעורים ובניהול בית הכנסת – אדע שהצלחתי בתפקידי. הסיבה לכך היא שהרעיון שיש לאדם אחד סמכות מכל סוג שהיא – בכלל זאת סמכות רוחנית – על אדם אחר תמיד גרמה לי לסלידה. הרי כל אדם נברא בצלם א-לוהים, עם יכולת מחשבה ובחירה חופשית. כל אדם גם קיבל את המתנה הנפלאה שקרויה תפילה, באמצעותה הוא יכול לפנות ישירות לא-לוהים ולהתקשר עמו. מה מקנה אפוא יתרון לאדם אחד על משנהו? למה שרב, גדול ככל שיהיה, יהיה בעל יתרון על אדם אחר?
אכן, המציאות אינה עובדת כך. לא כל בני אדם בעלי אותו ידע וכישורים. אנו צריכים למסור חלקים מחיינו בידי בעלי סמכות כדי שהם יחליטו עבורנו או למצער יסייעו לנו לעשות את הצעד הנכון. לכן העולם עדיין זקוק למנהלים, למנהיגים וגם לרבנים. ועם זאת, חשוב שלצד זאת נזכור שמדובר בכורח ובאילוץ. בעולם אוטופי, שבו חסד, נימוסין וערבות הדדית מניעים את החברה; אין צורך במשטר פוליטי. ובאותה מידה, כשכל בני אדם יממשו את הפוטנציאל הרוחני שטמון בהם, לא נזדקק לרבנים.
אני סבור שזוהי אחת הבשורות המשמעותיות של התורה. בעשרת הדברות ניסח א-לוהים את העקרונות של עולם אוטופי שכזה. כבר בתחילתם מצהיר א-לוהים על כיוון זה: "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". א-לוהים איננו בעל הכוח או מייצגה של האמת. א-לוהים הוא המשחרר מעבדות, כלומר מתלות של כל אדם באדם אחר.
הדיבר השני "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" מחדד אמירה זו. מיהו אלוהים אחרים? המחשבה האינטואיטיבית שולחת אותנו הישר אל פסלים ואל אלילים, אך מסתבר שגם בני אדם יכולים להיות 'אלוהים' אחרים. הנה כי כן, אם תבדקו בספר שמות תמצאו שמי שנקרא 'אלוהים' ביציאת מצרים הוא לא אחר מאשר משה: "ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמות ז, א). אני סבור שכשא-לוהים אוסר על עשיית אלוהים אחרים מלבדו הוא כולל בזה גם את משה. דהיינו, אפילו משה לא יכול לעמוד במקומו של א-לוהים. אסור להמיר את האמונה בא-לוהים אפילו באמונה במשה. כידוע, בדיוק בכך עם ישראל נפל כשיצר את העגל. משה נעלם על הר סיני ובמקומו יצר עם ישראל את העגל וקרא: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
מסיבה זו, כך אני מאמין, א-לוהים לא תכנן מחליף למשה. רק בעקבות דבריו הקשים של משה (במדבר כז), א-לוהים מינה את יהושע כמחליפו. אך לאחר מות יהושע לא מונה לו מחליף. המסר כאן עמוק וחודר: למשה אין מחליף כי בעולם אידיאלי אין צורך בתחליף. אם משה היה משלים את משימתו, עם ישראל לא היה זקוק לאף מנהיג אחר במקומו. הקשר הישיר עם א-לוהים – כפי שהיה במעמד הר סיני, היה מייתר כל סמכות רוחנית אחרת.
אגב, בשל כך אני גם סבור שאם עם ישראל לא היה נסוג לאחור במעמד הר סיני ושולח את משה במקומו לקבל את התורה, משה היה מסיים את תפקידו בהר סיני. על פי התכנון המקורי, את הארץ היה צריך עם ישראל לכבוש באופן פלאי, כאשר א-לוהים מבריח את אויבי ישראל מפניו. כך היה קורה אילו היה עם ישראל ממשיך את הקשר הישיר עם א-לוהים, שהחל במעמד הר סיני. הוא לא היה זקוק לאף מנהיגות כדי לסלול את דרכו.
כאמור, אנו רחוקים מעולם אוטופי שכזה. ואולם, אני סבור שחלק מתפקידיה של הרבנות הוא להביא את העולם לשם. רבנים צריכים להמשיך בדרכו של משה, ששאף להפיץ את רוחו בקרב כל העם, ואמר "מי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט). יש לחנך את הציבור לקחת אחריות על חייו הרוחניים – לדעת ללמוד בעצמו, להתפלל בעצמו וגם לפסוק הלכה בעצמו – באופן שייתר את הצורך ברבנים. זהו חזון תורני, שדומה שעודנו רלוונטי.
(נשא – שבועות תשפ"ג)
