קטן בקריאת התורה

לבי היה נתקף קנאה כשהייתי מתפלל לעתים בשבת בבתי כנסת של עדות המזרח, ועוד יותר מכך, כשהייתי שומע על הנעשה בבתי כנסת תימנים. גדלתי בבית כנסת אשכנזי, שבו לא ניתן מקום כלל לילדים קטנים בתפילה. אפילו את 'אנעים זמירות' לא הורשנו לשיר, אלא לכל היותר לפתוח את ארון הקודש באותה שעה.

בבתי כנסת של עדות המזרח ראיתי תמונה הפוכה מכך. שמעתי כיצד ילדים קטנים קוראים בקול את שיר השירים בערב שבת. ראיתי אותם משתתפים בקריאת פסוקי דזמרא ומתרגלים את הנעימה המיוחדת של הפסוקים. בבתי כנסת תימנים שמעתי שאלו שמסוגלים לכך עולים לתורה בשבת וקוראים בה כגדולים. חשתי את הפער הגדול הקיים בכל התחום הזה בין האשכנזים לעדות המזרח.

לגבי קריאת התורה ההלכה ברורה. הבבלי במסכת מגילה (כג, ע"א) קובע נחרצות ש"הכל עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה". הרא"ש מסביר זאת בכך ש"ספר תורה לשמיעה עומד" ולא ללימוד, ועל כן אין מניעה שקטן יעלה. קביעה זו נפסקה בפשטות להלכה ברמב"ם (הלכות תפילה יב, יז) ובשולחן ערוך (אורח חיים רפב, ג): "הכל עולים למניין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין".

ואולם, למרות שמדובר בהלכה פשוטה, אצל פוסקי אשכנז צומצם הדין. הרמ"א כותב שקטן יכול להשלים למניין שבעה אבל מלכתחילה אין להעלות שבעה קטנים. ה'משנה ברורה' מביא את דעת האחרונים שבימינו "אין קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים, אלא למפטיר". בהמשך הוא עוד מכריע שקטן לא יכול להיות הקורא בתורה גם אם אין הוא עולה. באשכנז, אפוא, דחו לגמרי את הקטנים מלקחת חלק בקריאת התורה. לכל היותר נתנו להם עליית מפטיר.

ואולם, מחירה של הקפדה זו הוא עצום. ילדים בגילאי 10-12 אינם חסרי דעת כפי שהיה בעבר, ולרבים מהם יש יכולות שאפילו להוריהם אין. והנה, דווקא בבית הכנסת הם לא זוכים להכרה בכך. במקום לחבר אותם לתורה מגיל צעיר, להרגיל אותם בעלייה ובקריאה, דוחים אותם עד גיל בר מצווה. אצלם חלקים מהם, מדובר בשלב מאוחר מדי.

לכן לדעתי, יש לשוב בעניין זה אל הדין המקורי (וכבר פוסקים שונים ציינו שאותן החמרות שראינו אינן דין ברור) הכתוב ברמב"ם, ולתת לקטן שיודע לקרוא לעלות לתורה ולברך, כשיטת התימנים. כך קריאת התורה תוחדר בו מגיל צעיר והוא יחוש שותפות בתפילת הציבור. זו לענ"ד הדרך הנכונה בחינוך לחיי תורה ומצוות.

(ויצא תשפ"א)