לשמור על כבוד השם

לשאת את שם ה' בדברי שווא מביא לזילות שם השם. לפופוליזם שלו

מקובל בהלכה לזהות את הדיבר "לא תישא את שם ה' א-לוהיך לשווא" עם איסור השבועה שלא לצורך – בין אם מדובר במקרה שברור לכל במה מדובר: "על השמים שהוא שמים, ועל האבן זו שהיא אבן", בין אם מדובר בדברים שברור שהם אינם נכונים: "כגון שנשבע על האיש שהוא אשה, ועל האשה שהוא איש", ובין אם מדובר בדברים שאדם אינו יכול לעשות: "כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים" (רמב"ם הלכות שבועות פרק א).

ואולם, במאמר מרתק שחיבר פרופ' מאיר בר-אילן הוא העלה מספר תהיות על פרשנות זו. ראשית, לא מצאנו במקרא שהמילה "תשא" מכוונת לפעולת השבועה. יש אמנם נשיאת דברים ונשיאת מילים, אבל אין במילה זו כוונה מיוחדת לשבועה. שנית, אם מדובר בשבועה, שמקומה בדרך כלל בבית דין, קשה להבין מדוע נכפל עניין זה בדיבר "לא תענה ברעך עד שקר", הכולל כל שבועת שקר.

על כן מפרש בר-אילן דיבר זה כפשוטו. הוא מציין כתקדים מקראי את הפסוק האמור ביחס לכהן הגדול, לבוש האפוד והחושן: "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזיכרון", ומסביר כי נשיאת שם ה' איננה ביטוי מושאל אלא ממשי. היינו, מדובר בנוהג להסתובב עם שם ה' על האדם, כפי שלמשל מניחים היום תפילין. משמעות האיסור היא לא לשאת את שם ה' על האדם ולהתנהג באופן הסותר את דרך ה'. זהו מעין האיסור על חילול ה' אותו אנו מכירים מספרות ההלכה.

תהא פרשנות האיסור אשר תהא, יש לתהות על משמעות כניסתו אל עשרת הדברות. מה ייחודו של איסור זה, עד שהפך להיות בין עשרת עיקרי התורה?

דומני שיש להבין את משמעו של איסור זה על רקע האיסורים שקדמו לו, איסורי העבודה הזרה. באיסורי העבודה הזרה נאסר על עם ישראל לקבל על עצמו אל שאיננו "ה' א-לוהיך". בכך יוחד א-לוהי ישראל משאר האלוהים האחרים. אבל הדבר אינו מספיק. שכן גם אם האדם אינו עובד לאלוהים אחרים, האם הוא ידע לנהוג נכון עם א-לוהי ישראל?

המסר המיוחד של הדיבר "לא תישא" הוא שגם כאשר אדם מאמין בא-לוהי ישראל, זה שאין לו לא גוף ולא תמונה, עדיין יש מקום לנהוג בכבוד גדול עם הדבר היחיד שיכול להורות עליו, והוא השם. שמו של א-לוהים הוא הגילוי והנוכחות שלו בחיינו. הוא המסמן אותו עבורנו. ואמנם, עניין השם זכה לתשומת לב מיוחדת ביציאת מצרים. א-לוהים לא הוציא את ישראל ממצרים עד שהתגלה בשם המיוחד שלו, שם ה-ו-י-ה, כאמור בפתיחת פרשת וארא.

איסור נשיאת שם ה' לשווא, ולא רק לשקר, מבקש שנתייחס בכבוד ובקדושה לשמו של א-לוהים, ומכאן בכלל לנוכחות שלו בחיינו. שלא נקשר אותו לא רק עם דברי שקר אלא גם עם דברי שווא. לשאת את שם ה' בדברי שווא מביא לזילות שם השם. לפופוליזם שלו. להפיכתו לדבר חסר ערך. כדי לכונן יחס נכון לא-לוהים עלינו אפוא להיזהר בנשיאת שמו. יש להתייחס לשמו בכובד ראש וברצינות. להבין את המשמעות הגדולה שהוא מייצג.

לא לחינם טען הרמב"ם שהאומר ברכה שאינה צריכה עובר באיסור "לא תשא" (הלכות ברכות א, טו). למרות שמדובר בברכה, יש בדבר משום זילות כאשר שם ה' מוזכר שלא במקום צורך. על זו הדרך תמיד הפריעה לי השירה "הקב"ה אנחנו אוהבים אותך" (במנגינת וטהר לבנו). למרות הכוונות הטובות, שירה זו צרמה לי, שכן זיהיתי בה התייחסות פופולרית לא-לוהים, כאילו היה אחד מהחבר'ה.

לייקר את שם ה' בעינינו, גם כאשר אנו מאמינים אך ורק בו, זו אפוא המשמעות המיוחדת של הדיבר השלישי. קרוב ה' לכל קוראיו, אבל הוא לא חבר שלנו. יש לשמור על קדושתו ולהתייחס לשמו בהתאם.

(וארא תשפ"ב)