הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
אתגרי העמידה במצוות שבין אדם לחברו היא שהעניקה לעם ישראל יתרון
בדיחה מספרת שאחרי ששבר משה רבנו את הלוחות באו אומות העולם ולקחו את "תרצח, תגנוב, תנאף", ועם ישראל נשאר עם כל ה-"לא, לא, לא"… אכן נשארנו עם הרבה "לא", ושמירתנו על הלאווים הרבים של תורתנו תרמה רבות להישרדותנו. בדיחה זו מתבססת על המדרש המפורסם, לפיו הקב"ה הציע את התורה לעמים שונים, אך הם נמצאו בלתי מתאימים לקבלה. בני עשו לא יכלו לקבל את האיסור "לֹא תִּֿרְצָח", בני עמון ומואב התקשו לקבל את מצוות "לֹא תִּֿנְאָף", ובני ישמעאל לא היו מסוגלים לקיים את הציווי "לֹא תִּֿגְנֹב". כך, ממשיך המדרש: "לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה", אולם התברר כי "אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום" (ספרי, דברים, שמג).
כיצד אפשר היה להיווכח מראש שאומות אלה לא יכולות לעמוד במצוות אלה, ומה היה הבסיס לקביעה שלעם ישראל יש מסוגלות יתרה בשמירה עליהן? מסתבר, שההוכחה של המדרש היא מכך שבני ישראל לא שאלו מה כתוב בתורה אלא אמרו "נעשה ונשמע", אך ייתכן שאילו נשאלו העמים האחרים היו אף הם עונים תשובה דומה. ההסבר המקובל לקביעת המדרש הוא שהתיאור לפיו ה' הציע את התורה לעמי קדם אחרים הוא סיפור המחשה לרעיון שהם לא היו ראויים לקבל את התורה.
אולם נראה שסיפורי התורה שקדמו למתן תורה מספקים רקע משכנע לאי ההתאמה של האומות האחרות לקבלת התורה ולהתאמה של ישראל לקבלתה. בספר בראשית אנו רואים כיצד מלכי הארץ אינם מלחי הארץ. פרעה אורב לאברהם כדי לנאוף עם אשתו, ואבימלך בגרר גורר את רבקה מבית יצחק, ואף הוא עובר על "לֹא תִּֿנְאָף". ישמעאל מתאפיין בכך ש"ידו בכל", ומורשתו לבניו להיות לסטים ולעבור על "לֹא תִּֿגְנֹב". עשיו מתברך שיחיה על חרבו, ומחכה לרגע שיוכל להרוג את אחיו. אמנם לבסוף הוא נפרד מיעקב לדרכו, אבל לא בכדי הוא בנה צבא "וארבע מאות איש עימו", אין זאת אלא מפני שהרציחה אומנתו.
לעומת זאת, סיפורי התורה על שושלת בני ישראל שקדמה למתן תורה מלמדים על התנהגות טובה, ועל הימנעות מרצח, ניאוף וגניבה. כשהיתה שנאה בין האחים, הם התנכלו ליוסף, אך לא היו מסוגלים לעבור על "לֹא תִּֿרְצָח", ולכן העדיפו למוכרו. כשאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף לעבור על "לֹא תִּֿנְאָף" הוא עומד בניסיון ולא מועד בעבירה. בפעם היחידה שאחד מבני ישראל נחשד בגנבה, כשהושם הגביע באמתחת בנימין, מובהר שבני ישראל רחוקים מלעבור על "לֹא תִּֿגְנֹב", שהרי: "כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ… וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ…?!" (בראשית מד, ח).
אף המעידות בספר בראשית מעידות על יושרה והתנהגות מוסרית. שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם, זוכים לגינוי ולקללה מפי אביהם. מכירת יוסף הביאה את אחיו לחרטה גדולה, ופגישת תמר עם יהודה הסתיימה בהודאה בפה מלא בצדקתה. מסיפורי הגנות בספר שמות עולה דווקא השבח, ומתברר שלמרות שבני ישראל היו לעבדים מדוכאים במצריים, הם לא הידרדרו לחיי חטא ופשע. כשראה משה שני אנשים עברים נצים, הוא הזדעזע ואמר לרשע "למה תכה רעך", למרות שהלה רק הרים ידו ולא הכהו, ואם כן רחוקים היו בוודאי מ"לֹא תִּֿרְצָח". כאשר שלומית בת דברי קיימה יחסים עם נוגש מצרי, הכתוב פרסם את שמה כדי ליידענו שהיא לבדה זנתה, וזהו "שבחן של ישראל" שלא היה כלל ניאוף ביניהם (רש"י, ויקרא כד, יא). כאשר בני ישראל עמדו לצאת ממצרים, והגיע להם שכר עבודה ופיצויים על שנים רבות של ניצול, עבודת פרך וניסיונות השמדה, הם לא גנבו דבר ממשעבדיהם, אלא קיבלו כלי כסף וזהב בגלוי וברצון, אחרי שה' ציווה ומשה הפציר בהם שיקבלו.
אולם, מאז מתן תורה משהו אצלנו קצת השתנה. המדרש הנדון ממחיש את העיקרון לפיו הקפדה על מצוות הגיוניות ומוסריות היא הבסיס לקבלת התורה. ברור היה שגם אומות העולם מסוגלות לקיים מצוות שבין אדם למקום, אך אתגרי העמידה במצוות שבין אדם לחברו היא שהעניקה לעם ישראל יתרון. מאז שהיינו לעם ככל העמים היתרון לא נמחק אבל בהחלט נשחק. ימים טובים של שבועות קוראים לנו בכל שנה מחדש לחזור אל הימים הטובים של האבות.
(נשא – שבועות תשפ"ג)
