נאום הנשיא חיים ויצמן בהשבעת הכנסת הראשונה ב-1949. צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ
בלפור ביקש לפגוש דווקא נציג ציוני שהצביע נגד הצעת אוגנדה בקונגרס הציוני ב- 1904, בזמן שבלפור היה ראש ממשלה
"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים ("במדבר ז' ב). המילה 'הם' בפסוק מלמדת, שהיו הנשיאים הללו מוכרים וידועים. רש"י מסביר "שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם [=בגללם] שנאמר 'ויֻכּוּ שוטרי בני ישראל'" [שמות ה']. מוסיף בעל 'שפתי חכמים', כי בגלל שהוכו אותם אנשים במוטות בידי השוטרים במצרים, נקראו בשם 'נשיאי המטות'. ללמדנו, שהכתוב מדבר בשבחם. הודות לעובדה שהיו מוכנים להגן בגופם על בני ישראל, זכו להיות נשיאים.
אותם נשיאים למדו לקח ממה שקרה בזמן ההתרמה למשכן. אז חיכו לתרומת העם והיו בטוחים שיהיה להם הרבה מה להשלים. לבסוף, התברר להם שאין צורך בעוד תרומות, ולכן תרמו את אבני החושן. הפעם, בזמן חנוכת המזבח הזדרזו והיו הראשונים להביא תרומה.
במדינת ישראל הצעירה, הנשיא הראשון הביא קודם את המִנְחָה ורק אח"כ קיבל את הנשיאות.
הנשיא הראשון שלנו, ד"ר חיים ויצמן, החל את דרכו כסטודנט באוניברסיטת פרייבורג שבשוויץ. בגיל 25 כבר היה ד"ר לכימיה ושמו כממציא יצא למרחוק. למרות זאת, בחר לקדם את דרכו המדעית דווקא באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, ולא בכדי. בד בבד עם עבודתו המדעית, חבר לאגודה הציונית בעיר. חברות זו הובילה למפגש מיוחד בינו ובין המועמד המקומי לפרלמנט, ג'יימס בלפור, בשנת 1906. בלפור ביקש לפגוש דווקא נציג ציוני שהצביע נגד הצעת אוגנדה בקונגרס הציוני ב- 1904, בזמן שבלפור היה ראש ממשלה.
בלפור לא הבין איך יהודים דוחים הצעה כה נדיבה מצד ממשלת בריטניה. "זכורני, נשאתי לפניו משא ארוך על מהותה של התנועה הציונית", מספר ויצמן בספרו 'מסה ומעש'. "עמדתי על הצד הרוחני של הציונות. הדגשתי לפניו כי רק הכרה דתית עמוקה מבוטאת במושגים מדיניים מודרניים עשויה להחזיק את התנועה בחיים. הכרה זו צריכה להתבסס על ארץ ישראל ורק על א"י. כל סטיה מא"י היא מין עבודה זרה"… השיחה נמשכה ונמשכה ופתאום אמר לו ויצמן: "נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה? הוא הזדקף בכיסאו הסתכל בי וענה: אבל ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו! נכון הדבר, אמרתי, אבל ירושלים הייתה שלנו עוד בזמן שלונדון הייתה ביצה!…" [ע' 115].
חלפו 8 שנים ופרצה מלחמת העולם הראשונה [1918 – 1914]. הגרמנים הטילו מצור ימי בעזרת צוללות על בריטניה. שר הימייה דאז, צ'רצ'יל, הקים קבינט מיוחד על מנת לפתור את הבעיה של המחסור באצטון, אותו ייבאו הבריטים מארה"ב ומהודו. עכשיו, הייתה דרכם חסומה. צ'רצ'יל נפגש בעצמו [1916] עם ויצמן ושאל אותו אם יוכל לפתור את בעיית המחסור באצטון, המרכיב החסר של אבק השריפה. צ'רצ'יל דרש כמות עצומה של אצטון. ויצמן נרתם למשימה והצליח לקצר את תהליך הייצור. המצאתו של ויצמן פתרה את הבעיה מבחינה כימית אך עדיין היה צורך בהקמת מספר מפעלים שיעבדו בו- זמנית על מנת להתגבר על המחסור שהצטבר עקב המצור. ויצמן נאלץ לעזוב כל עיסוק אחר וניצח על המלאכה.
כניסתה של ארה"ב למלחמה [1917] סייעה בפתרון הן מבחינת המלחמה בצוללות והן מבחינה תעשייתית. הוקמו מפעלים תחת פיקוחו של ויצמן באנגליה, קנדה וארה"ב. ויצמן זכה להוקרה גדולה על תרומתו למאמץ המלחמה האנגלי.
בינתיים, קרה לתנועה הציונית נס. ראש הממשלה הבריטי אסקווית, שהתנגד לציונות, נאלץ להתפטר. את מקומו תפסו שניים מאוהדי הציונות. דיוויד לויד- ג'ורג' נתמנה לראש ממשלה וג'ימס בלפור לשר החוץ.
בלפור פגש את ויצמן ואמר לו: "יודע אתה, חשבתי על אותה שיחה שהייתה לנו, ואני מאמין, כי ביום אשר התותחים ישבתו מִירוֹת, אתה עשוי לקבל את ירושלים שלך!" [ע' 155]. בשיחה עם לויד ג'ורג', שאל ראש הממשלה את ויצמן מה ירצה תמורת המצאתו ופעלו? ויצמן ענה בלי להתבלבל, "ארץ בשביל עמי!"
זמן קצר אח"כ החל מו"מ נמרץ בין נציגי התנועה הציונית וויצמן בתוכם, ובין ממשלת בריטניה על הצהרת אהדה לשאיפות הציוניות. בסיום המו"מ [נובמבר 1917], התקבלה הצהרת בלפור המפורסמת על "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". שנים אח"כ סייע ויצמן גם בשכנועו של טרומן, נשיא ארה"ב, לתמוך בהקמת מדינת ישראל. על פעלו זה זכה ויצמן להיות הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
יעקב ספוקויני
