אסירי תורה – חיי התורה של האסירים בכלא אופק

מה הסיפור של חשודים עם כיפות? ליאת שוקרון ביקרה בכלא הנערים – "אופק", אליו מגיעים באופן קבוע אברכים ללמוד עם האסירים, ויצאה לחופשי כדי לספר

הייתי בכלא. זה היה רק לכמה שעות, וזה היה ביקור די אופטימי, בתוך מציאות סבוכה וכואבת של נערים הכלואים בכלא "אופק", מקום אליו נשלחים נערים רק לאחר שכלו כל הקיצין.
האזור פסטורלי במיוחד, אפילו הגדר הקוצנית והסבוכה לא מעיבה על היופי.
למדתי שבבית הכלא תמיד יהיו שתי דלתות במעברים ממקום למקום. בין המעברים ישנם שומרים שפותחים את הדלתות רק לאחר הזדהות. אפילו בשביל לעלות במעלית צריך כרטיס מיוחד.

בשערים הראשונים הלב קצת דופק. עוד שער ועוד אחד. העיקר שבסוף יצאתי משם וחזרתי לחיי.

חשבתי שאחשוש מהאסירים, אבל בפועל- הרגשתי מוגנת באופן מיוחד. מדיהם מורכבים ממכנסי ג'ינס וחולצת תכלת ארוכה. נראים די רגיל. הם סקרנים לראות את האורחת, שואלים למה באתי, אבל בצורה נעימה, ותמיד מלווים בסוהר. האסירים, שמכונים בפי רבים מאנשי הצוות 'הנערים', נראים כמו ילדים אבודים ולא כמו מפלצות פורעות חוק.

כלא אופק מונה כ-100 אסירים בגילאי 14-18, מחציתם ערבים ומחציתם יהודים. הרב ישי אלגזי, רב כלא אופק, מתאר כי 90% מהאסירים היהודים בכלא אופק מסורתיים מבית, מתוכם דתיים וחרדים – גם כאלה מבני ברק, אלעד או רכסים, מקומות דתיים. העבירות הנפוצות הן בעיקר אלימות, עבירות רכוש, ויש גם עבירות מין וחבלות חמורות מאוד, "מגוון העבירות הרגיל".

כחלק מתפקידיו הרבים של רב הכלא, הוא מפעיל את מערך התקון (מלשון תיקון) התורני של הכלא. בנוסף למסגרות תעסוקה, חינוך וטיפול – יש לאסירים תקון תורני. "הקטע הדתי מאוד טיפולי ומועיל", אומר הרב אלגזי. "המוטיבים שיש ביהדות והאלמנטים של תיקון המידות וההשתפרות ביהדות, זה שאדם שם לעצמו בלמים ולא עושה מה שהוא רוצה אלא נתון תחת ציוויים כאלה ואחרים – זה בדיוק מתאים לאוכלוסייה שאנחנו מנסים לגרום לה שתשלוט בעצמה. היהדות מתלבשת על זה כמו כפפה ליד ויש ביקוש עצום בכלא לכל הדברים שקשורים בדת".

אז זה לא סתם שכל מי שחשוד שם כיפה?

"צוחקים על הכיפה הזאת, אבל כל מי שעובד בבית סוהר יגיד – ביהדות יש משהו מאוד טיפולי ומשפיע. ברגע של משבר האמונה פורצת, התכנים האמתיים של החיים פורצים החוצה. הוא נמצא בכלא, ופתאום חושב על עצמו, על משמעות החיים. הוא מפקס את עצמו- איפה אני נמצא? מה אני עושה בחיים האלה? ופה מגיעה הכיפה וההתחברות לאלוקים", משיב הרב.

"כל מי שעובד בבית סוהר יגיד – ביהדות יש משהו מאוד טיפולי ומשפיע. ברגע של משבר האמונה פורצת, התכנים האמתיים של החיים פורצים החוצה"

הרב אלגזי מאמין בשיקום האסירים, שהוא קורא להם 'נערים', וסבור שתפקידו לראות את הטוב שבהם ואת מצוקתם, דרך פרויקטים חינוכיים מעולם התורה. אי אפשר להתעלם מההתלהבות שבקולו כשהוא מספר על "פרח תורני", פרויקט חונכות שבועי בו מגיעים לכלא אופק אברכים, רובם חוזרים בתשובה, תלמידי הרב הרוש, שיושבים באופן אישי עם הנערים ומשוחחים איתם על החיים דרך לימוד התורה. "הם יושבים אחד על אחד ומדברים ורואים את העיניים הנוצצות ואת ההתרגשות של הנערים והמתנדבים. זה מרגש לראות את זה", אומר הרב אלגזי ומוסיף: "הם מחכים להם, שואלים- 'מתי החונך שלי יגיע?', זה מאוד משפיע על הנערים. כבר ארבעה נערים שיצאו מהכלא התקשרו אלי, למרות שהם רוצים לשכוח את הכלא, ואמרו לי- 'הרב, תדע לך שהפרויקט הזה העלה אותי על מסלול החיים, אני הולך לעבוד, אני מניח תפילין כל בוקר'. הם אמרו לי שהם מבקרים בישיבה של המתנדבים בירושלים, ששימשו עבורם כאח בוגר, סוג של אבא שלא היה להם בחיים. אני אומר לך את זה עכשיו ואני מתרגש כי אני רואה איך אנשים משתקמים. זה שיקום בצורה הכי נפלאה שלו".

כשהנערים לומדים

"פרח תורני" מתקיים בכיתה נעימה, עם עוגיות ושתיה, ברחבת התאים, או אם מדובר באסיר שנמצא באגף סגור- בתא שלו עצמו. לכיתה נכנסים האברכים, חסידי ברסלב; פיאות ארוכות, זקנים וחליפות. אותי זה קצת מרתיע, ואני חושבת איך הם נראים בעיני האסירים. עוברות כמה דקות ואנחנו כבר משוחחים ומתבדחים. אמנם עיניהם מוסטות מטה, אך מדובר ביוצאי צבא, דתיים שהתחרדו או חילונים שחזרו בתשובה, ודווקא מתוך הנקודה הזו השיח שלהם עם הנערים זורם. או כמו שהם אומרים – "זה לא שלקחו חרדי ממאה שערים ושמו אותו בכלא איילון".

למה דווקא בית סוהר?

"בית סוהר זה מקום שאנשים פחות מגיעים אליו וגם לאנשים בו יותר קשה. אנחנו רוצים לעזור גם להם. יש עניין דווקא להוציא מהמקומות הכי נמוכים ולקרב אותם לה' יתברך. הם ממש צמאים לזה פה, יותר ממקומות אחרים", משיב שניר שרעבי, אחד החונכים.

עמית יוסף חיים, חונך אחר, מספר שהנערים שומרים על קשר עם האברכים ועם עולם התורה גם לאחר השחרור מהכלא: "חלקם בקשר איתנו בחוץ, הם מגיעים לפעמים לישיבה ולומדים איתנו. בראש השנה באומן ראיתי בחור שהיה איתנו כאן, בכלא, לבוש כבר כמו אדם ירא שמיים, עם כיפה. הוא ניגש אלי ואומר: 'חוץ מדברים של יראת שמיים יש כאן גם דברים שהם פחות יראת שמיים… החברים שטסתי איתם שלחו לי בוואטסאפ להגיע למקומות מסוימים', דברים שלא שייכים אצל יהודים. הוא אמר: 'הבטחתי לה' יתברך שאם הוא ישחרר אותי מהתיק הזה אני אתחזק ואעשה תשובה, ובאמת באתי לפה ואני לא מתכוון לחזור לשום דבר, ברחתי לחברים האלה. באתי להתחיל דרך טובה'. הוא קיבל על עצמו ללכת בדרך ה' ובעיקר להפסיק לצער את הבריות. הוא ממש ראה ניסים בתיק שלו, השגחה פרטית". שניר מסכים: "זה קורה פה הרבה. ה' יתברך מביא לפה אנשים בגלל שהם עשו עוולות מסוימות. ברגע שאדם עושה תשובה, בינו לבין ה' ובטח בינו לבין חברו, אז הוא כבר לא צריך להיות פה".

"ישבתי עם נער והסתבר לי שהוא שדד נשק משומר ועשה אותו נכה. אמרתי לעצמי- 'אם אשפוט אותו – אין לי מקום פה'. איך אפשר להאשים מישהו שמאז שהוא נולד אבא שלו בכלא וזה מה שהוא מכיר?" 

ואם הרגתי בן אדם?

האברכים לא תמיד יודעים על מה 'יושבים' האסירים. הם לא רוצים לשפוט אותם, כדי להצליח להעניק להם כמה שיותר, והם גם מודעים למציאות הקשה ממנה הגיעו, שלא הותירה להם הרבה ברירה. הם בוחרים את נושא הלימוד מראש אך מתאימים אותו לנער ולמה ש'תופס' אותו ומתאים ברגע הלימוד. הם רואים בתורה דרך להגיע לנשמה, לגעת בבעיות ולעזור לנער, לא כדי להעביר לו תוכן מסוים.

עמית מספר: "אסיר שהיה רחוק מהיהדות שאל אותי- 'הרב, אם הרגתי בן אדם – ה' יסלח לי?'. עזבתי את הנושא שדיברתי עליו ודיברתי על רחמי ה', שיבין שגם לו יש איזה נשמה אלוקית ומשם נפתח נושא, ולאט לאט אני רואה שהוא מתקרב, מברך ברכת המזון ושומר שבת, מניח תפילין ומתפלל. לא יהדות חיצונית. הוא היה אדם אלים והוא התמתן. יש אנשים שנקודת הפתיחה שלהם קשה יותר, אבל ברגע שאדם מרגיש את האור של ה' יתברך הוא יעשה השתדלות לא משנה מאיפה הוא בא".

שניר מוסיף: "ישבתי פה עם מישהו הרבה זמן. הסתבר לי שהוא שדד נשק משומר ועשה אותו נכה. אמרתי לעצמי- 'אם אשפוט אותו – אין לי מקום פה'. הילדים שמגיעים לפה מגיעים אחרי הרבה חלופות מעצר. הם מגיעים מדברים קשים. אתה מרגיש שהם באמת אנשים טובים מצד עצמם, שהם באמת רוצים להשתנות. באמת אנשים מסכנים שעברו עליהם כל מיני דברים. איך את יכולה להאשים מישהו שמאז שהוא נולד אבא שלו בכלא וזה מה שהוא מכיר?".

 

 

"אסיר שהיה רחוק מהיהדות שאל אותי- 'הרב, אם הרגתי בן אדם – ה' יסלח לי?'. עזבתי את הנושא שדיברתי עליו ודיברתי על רחמי ה', שיבין שגם לו יש איזה נשמה אלוקית"

איך נראים אסירים?

האסירים נכנסים. כיפות שחורות מאולתרות על ראשיהם. האחד ביישן, השני סקרן. הם מזהים מיד את החונכים שלהם ורוצים לשבת רק עם מי שישבו בפעם הקודמת. מתחיל שיח זורם ומחויך בין הזוגות, כאילו אנחנו בכלל במקום אחר… יש לי מיליון שאלות אבל אסור לי לראיין אותם, משום שהם קטינים. נער נוסף, י', נכנס אל החדר, כיפה גדולה לראשו ופאותיו מסתלסלות. הוא מגיע ממשפחה חרדית באלעד. הוא מבקש מרב הכלא שיוציא את הטלוויזיה מתאו משום שהוא רוצה לעמוד בתנאים של ארוחות בד"ץ. בהתחלה הופתעתי מכמות האסירים המסורתיים והדתיים שמסר לי הרב אלגזי. איפה התורה ואיפה הכלא? בינתיים, מה שאמר לי הרב – דווקא נראה הגיוני.

י' מספר לעמית שהוא "מבית חרדי, ברוך ה', קרוב לבורא עולם ולעצמי. אני מאמין בבורא עולם באמונה שלמה". על לימוד התורה ב'פרח תורני' הוא אומר: "זה כיף ללמוד. כל מילה ומילה שאתה נכנס אליה זה כיף. אני לא גאון אבל אתה קורא דף אחד ואתה מרגיש את זה. החונכות משפיעה לטובה, היא מחזקת. החונך נתן לי עוד משהו, עוד מחשבה. לא לחשוב על יצר הרע, להעביר".

י' נותן רקע על הסיבה בגינה נעצר: "נכנסתי לפה שמונה-עשר פעמים. שוטר שלא עושה את עבודתו- לא נקרא שוטר. אתה מבין אותי? כמו שיגידו לי שעכשיו אני (נאסרתי, ל.ש) על דקירות, אז מה, יכולים להוכיח שאני על זה באמת? לא. מי ששוטר עומד בבית משפט ואומר שהוא יכול לשפוט אותי. הוא יכול רק לדבר. הוא יכול ליישם את זה, כי זו מדינה. רק הוא (מצביע למעלה, ל.ש). אני לא מפחד מאף אחד".

עמית שואל את י'- אתה מקבל באהבה את המשפט של ה'?

י': "כן. זה תיקון פה. לפעמים אדם נמצא במקום הכי שפל וקורא- 'אבא תעזור לי'. למה כשהיית בחוץ לא חשבת על זה? למה שלא תגיד כל יום תודה ותראה כל יום את הישועה בלי שתחשוב על הישועה? ה' שם אותי פה כדי שאני אקרב את עצמי אליו".

"החונך עושה לי יותר טוב. הוא גורם לי לראות את כל העולם הזה בצורה אחרת, שזה שאני בבית סוהר זה לא אומר שזהו" (האסיר י')

מבין הסורגים

אנחנו הולכים לאגף אחר. שערים ועוד שערים. הגענו לאגף בו כל האסירים הסקרנים עומדים ומציצים מבין סורגי דלתות תאיהם, על שני חבריהם שיושבים ולומדים עם אשריאל, אברך נוסף. כשהם מבחינים בנו הם מגבירים את ווליום הצעקות ומבקשים: "הרב ישי, אני רוצה לצאת רב אשריאל". הרב משיב בסבלנות ומכניס אותם ללו"ז.

שני הנערים שיושבים עם אשריאל מאזינים בקשב רב. אין דבר כזה שאשריאל יגיע לכלא ביום שני ולא יפגוש את ש', שעתיד להשתחרר בעוד חודשיים ורוצה לשמור על קשר עם אשריאל גם בחוץ. הוא מספר: "אנחנו מדברים על תורה וסתם על החיים, אני מספר לו דברים. זה כיף קצת לצאת, לדבר איתו. הוא כמו אח שלי. הוא משפיע עלי לראות את הדברים בצורה אחרת. הוא עושה לי יותר טוב. אנחנו מדברים על זה שהכל לטובה. הוא גורם לי לראות את כל העולם הזה בצורה אחרת, שזה שאני בבית סוהר זה לא אומר שזהו".

היחס האישי שהם מקבלים, אולי לראשונה בחייהם, פועל את פעולתו. הם לא מוכנים לפספס את החונכות של ימי שני, אז, הנערים שמעולם לא הושיטו להם יד מקבלים הזדמנות, כמו כל אחד אחר, מבלי דעות קדומות, ללמוד תורה, ובעיקר – לפתוח את ליבם ולקבל אהבה.