האם המפגש בין חילונים לדתיים בגילאי בי"ס בעייתי? ההורים שמשלבים – מדברים

השילוב הראוי? המגזר הדתי נפגש עם זה החילוני בשירות הצבאי או הלאומי, ומאז חיינו שלובים בנינוחות. אז מדוע המפגש הזה בגילאים הצעירים מרתיע חלקים נרחבים – משני צידי המתרס? ארבעה דתיים שבחרו בבתי הספר המשלבים לילדיהם מסבירים למה כן – ואולי גם קצת למה לא

המציאות השכיחה בישראל היא שהורים שולחים את ילדיהם למסגרות בהתאם למגזר אליו הם משתייכים. אנו רגילים לראות אולפנות וישיבות לצד בתי ספר בהשקפה חילונית ובתי ספר לערבים ולנוצרים.

אך, בשנים האחרונות קמו מסגרות לימודיות שונות, שבחרו אחרת, שמייצרות שילובים בין מגזרים שונים, כך שדתיים לצד חילונים ואפילו ערבים לצד יהודים יוכלו ללמוד ולגדול יחד. על פי משרד החינוך, בתי ספר משלבים במגזר היהודי משלבים בתכנית הלימודים ובאורחות החיים שלהם לימוד מקורות יהודיים בהיקף רחב, וקיום פעילויות חווייתיות, תוך שימת דגש על עיסוק בזהות היהודית-ציונית ועל החינוך לסובלנות לדעות, זרמים ואורחות חיים בתרבות היהודית וקיום חיים משותפים בין כל חלקי העם בישראל ובתפוצות.

תופעה מיוחדת זו העלתה תהיות רבות סביב נושא השילוב, ההיתכנות שלו, האתגרים שבדרך והתשובה לשאלה – מהי הדרך הנכונה?

גיתית קורן גרנות, היא מחנכת כיתה י"א בתיכון 'יחד' במודיעין, תיכון מעורב לדתיים-חילונים. היא אישה דתיה, שלפני התיכון המשלב לימדה באולפנה, אך השילוב המיוחד שבתיכון 'יחד' בין דתיים לחילונים, הקסים אותה ונדמה בעיניה כחשוב לחברה הישראלית. מתוך סקרנות גדולה למקום, היא הגישה מועמדות לעבודה, והתקבלה.

היא משתפת: "בעיניי, יש יתרונות רבים בבית הספר הזה. קודם כל, העובדה שאין כפייה. זה כל כך בנשמתי, אני לא מסוגלת להכיל מקום של 'להכריח' מישהו להתפלל, או לאהוב את ה'. רוחניות לא יכולה לבוא בכפייה. זה לא עובד ביחד.

"לימדתי לפני זה בבית ספר של בנות בלבד, וההבדל בינו ובין תיכון 'יחד' משמעותי – בפרט במה שמתעסקים בו – או לא – אין התעסקות בחצאיות של התלמידות או באורך שלהן והתפילה היא מקום של בחירה, אז אין מצב שבו מכריחים תלמידים להתפלל. חייבת להיות בחירה; ניתן לראות את זה במציאות, ממספר הבנות שיש להן 'טראומה' מעניין החצאיות באולפנות, או הבנים שיש להם 'אנטי' לתפילה וללימוד גמרא, ופה, מאפשרים לבחור בזה. יש בית מדרש שלם שמתפללים בו בני נוער שרוצים את זה וזה דבר נפלא בעיניי. מהבחינה הזו מאוד שמחתי להגיע לתיכון 'יחד'. זה הרגיש לי מאוד נכון וגם יותר התאים לי באופן אישי – זה אפשר לי להיות מי שאני ולהביא את עצמי באמת. בנוסף, המקום מלמד להכיל דעות שונות ואנשים שונים. הנוער לומד להבין שלא הכל שחור או לבן".

מהן המורכבויות בבית ספר כזה?

"האתגרים הגדולים בעיניי, זו התחושה שחלק מהנוער בבית הספר נשארים איפה שהוא באמצע – הם לא מספיק מחוברים לזהות הדתית שלהם או לזהות החילונית שלהם", גיתית עונה, ומסייגת: "אבל, בכל שנה יוצאת קבוצת תלמידים לסמינר זהות. הסמינר מחולק ל-2: סמינר דתי וסמינר חילוני, זה הדבר היחיד שעושים בנפרד, והרעיון הוא להעמיק את הזהות הדתית או החילונית. אתגר נוסף הוא המפגש שבין הקצוות השונים שעלול להיות מערער. זה לאו דווקא עם התלמידים ה'אחרים', אלא עם צורת הלימוד ה'אחרת'. כמו שהתלמידים מגוונים כך גם המורים; יכול להיות מורה לתנ"ך שאיננו מאמין בו כספר 'א-לוהי' או אמוני וגם להפך – יכול להיות שתלמיד חילוני אתאיסט יישב בכיתה של מורה דתי, שבסוף מלמד על פי השקפת עולמו, אליה התלמיד לא בהכרח יתחבר".

חייבת להיות בחירה; ניתן לראות את זה במציאות, ממספר הבנות שיש להן 'טראומה' מעניין החצאיות באולפנות, או הבנים שיש להם 'אנטי' לתפילה וללימוד גמרא, ובתי הספר המשלבים מאפשרים לבחור בזה

גיתית מציינת שהעיסוק בזהות היהודית בבית הספר שבו היא מחנכת הוא מרכזי וייחודי; כל התלמידים לומדים, לדוגמא, 5 יחידות לימוד במחשבת ישראל, יש בית מדרש יוצר שבו נוגעים במקורות יהודיים במגוון תחומים, ועוד – "ולא כעיסוק אינטנסיבי בהלכה או בלימוד גמרא", גיתית מדגישה. "צורת השיח שקיימת אצלנו לא קיימת בבתי הספר הדתיים או בבתי הספר החילוניים. זה מקום ייחודי, ואני בהחלט חושבת שצריך להקים עוד בתי ספר כאלה, והרבה.

"בסוף, החברה הישראלית ברובה מסורתית. אנשים רוצים חיבור ליהדות, לזהות הזו, לחגים, לאמונה, לתנ"ך, ובתי הספר בארץ לא מאפשרים את המסורתיות הזו, ההפרדה מאוד דיכוטומית ויש המון משפחות שבית ספר חילוני עם צורת לימוד ושיח חילוני אינו מתאים להן בהכרח כשם שבית ספר דתי, עם חובת הלבוש וצורת השיח אינו מתאים להן. בית הספר המעורב מאפשר לאותם בתים לשלוח את ילדיהם למסגרת שבה מצד אחד, יש בה חיבור ליהדות כעיסוק מרכזי, אבל מצד שני המקום לא מוגדר כדתי והתלמיד יכול להגיע למסגרת ללא כיפה או לבטא עולם אמוני מורכב".

יש יהודים שונים

אלכסנדר אברהם עוסק כמתרגמן משפטי. הוא עלה לארץ עם אשתו ויחד עברו גיור כהלכה. את ילדיהם הם החליטו לשלוח לבית ספר מעורב, שמשלב בין דתיים לחילונים, ועל הרקע לכך הוא מספר בבטחה ובגאווה:

"כשהגענו לארץ, התעניינו במסגרות לימוד עבור ילדינו. כששמענו על 'מיתרים', רשת של חינוך יהודי משלב, אהבנו מאוד את הרעיון והרגשנו שהוא מותאם לצרכים שלנו. זו הייתה נראית כמו הבחירה הטבעית לעשות, בית הספר 'מיתרים' התאים יותר להשקפת העולם הפלורליסטית שלנו וגם מהפן התיאורטי, הוא התאים לנו כתושבי העיר רעננה וכאזרחים במדינת ישראל. למרות שבפועל היינו מעט שונים מרבות מהמשפחות שם, מכיוון שאנחנו דתיים, מצאנו שם אנשים עם סממנים משותפים לשלנו. יש משפחות שומרות שבת, כשרות וחגים, אז הבת שלנו לא מרגישה 'אאוטסיידרית' והיא מצאה את המקום שלה בבית הספר", אלכסנדר אומר, אך מוסיף בכנות:

"לבנים דתיים, לדעתי, בית ספר משלב שכזה לא כל כך מתאים. אם יש להורים רצון שהילד יגדל כדתי, כולל תפילה יום יום ולימוד תורה, יהיה נכון יותר לשלוח אותו לבית ספר אחר. אבל, יש שסוברים אחרת ממני וטוענים כי הדברים משתנים".

אלכסנדר לא חשש מהמפגש של בתו עם ילדים חילונים או עם תפיסת העולם של המסגרת המשלבת. הוא מתאר שהרב שלו העדיף שהם ישלחו את ילדיהם לבית ספר דתי יותר, אבל רוב הסביבה הדתית שלהם תמכה בהחלטתם, והם – מאמינים באמונה שלמה שהם עושים את הדבר הנכון: "בבתי הספר המשולבים הילדים מתחילים להכיר כבר בגיל צעיר שיש יהודים שונים בישראל. היכולת להכיר את האוכלוסיות השונות בחברה כבר בילדות, ללמוד יחד איתן ולהיחשף לעולמן, היא מבורכת ועשויה לשפר את העתיד שלנו. אני מאמין שצריך להקים מוסדות נוספים שכאלה".

 

היכולת להכיר את האוכלוסיות השונות בחברה כבר בילדות, ללמוד יחד איתן ולהיחשף לעולמן, היא מבורכת ועשויה לשפר את העתיד שלנו

'שילוב הכרחי'

יעל הניג היא אמנית המתגוררת בשוהם יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם, ששניים מהם למדו במסגרת משלבת, בית ספר קשת בשוהם, וילדתה כעת לומדת בכיתה ד' במקום, ונהנית מהחוויה הלימודית שם.

"כשחיפשנו עבורם מסגרת היו חשובים לנו שני דברים עיקריים: מצד אחד, מוסד שיחבר את הגוונים השונים בעם אך עדיין ישמור על זהותו של כל ילד, ומצד שני מוסד שיידע להכיל שאלות, דעות ושיח בכל נושא", יעל מסבירה, ונזכרת:

"היו מעט חששות, במיוחד בגלל שבית ספר 'קשת' בשוהם התחיל ככיתה בתוך בית ספר ממלכתי רגיל. הם היו מיעוט דתי בבית ספר ופחדתי מתגובות של שאר הילדים שלא רגילים לראות ילדים עם כיפה וציצית. אבל, בסופו של יום, הבחירה התבררה כנכונה והילד חזר מאושר שהכיר חברים חדשים.

"חששתי גם מכך שהקבוצות השונות – חילונים ודתיים יתערבבו עם הזמן ולא ישמרו על הזהות שלהן. אך, מהר מאוד ראיתי שכל קבוצה שמרה על הזהות שלה מבית. כיום 'קשת שוהם' הוא בית ספר עצמאי אשר הכפיל את עצמו לשתי כיתות בשכבה, יש לו 3 גנים ולאחרונה בית הספר אף קיבל את פרס החינוך היהודי של אוניברסיטת תל-אביב ואני רואה זאת כהצלחה. מצאנו את עצמנו שייכים, בנוסף לקהילת בית הכנסת שלנו, גם לקהילת קשת, קהילה מדהימה של אנשים שבחרו בחינוך המשלב. הקהילה מקיימת אירועים, פעילויות, שבתות קהילה והתנדבויות שונות ביישוב שוהם".

כשיעל נשאלת על החשיבות של בתי הספר המשלבים, היא מציינת בבטחה: "שילוב כזה, בעיניי, של דתיים וחילונים, הוא הכרחי. לדעתי, מלכתחילה כל בתי הספר היו צריכים להיות כאלו. היום אפשר לפתוח חדשות ולראות את ההתרחקות הגדולה בין חלקי העם. זה כואב לראות את זה. במסגרת משלבת מקיימים הלכה למעשה את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. הכי קל לקיים את זה עם אנשים שדומים לך, חושבים כמוך ומתנהגים כמוך. אבל מה עם מי שלא? במציאות המשלבת עושים מה שצריך כדי לקיים את הפסוק הזה, ושני הצדדים- גם הדתיים וגם החילוניים – עובדים כדי שזה יצליח;

"הבוגרים של בתי הספר האלו יוצאים כאנשים בוגרים שיודעים להקשיב לצד השני, ליצור דיאלוג, לחיות בצוותא, לכבד דעות אחרות משלהם ועדיין לשמור על 'האני מאמין' שלהם ולשמור על הזהות שלהם מבית. הם יכולים לא להסכים עם האחר אבל כן לכבד אותו. לדעתי זה מה שהעם שלנו צריך בתור מנהיגי הדור הבא".

ילדיה של יעל שמרו על צביון דתי בבית הספר, כולל הסממנים החיצוניים, הקפידו על תפילה ועל לימודי קודש, וכשסיימו את בית הספר המשלב בכיתה ו' – המשיכו למסגרות דתיות, הבת לאולפנה והבן לאמית בר אילן בגבעת שמואל.

 

במסגרת משלבת מקיימים הלכה למעשה את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. הכי קל לקיים את זה עם אנשים שדומים לך, חושבים כמוך ומתנהגים כמוך. אבל מה עם מי שלא

טבעי לגדול ביחד

רעות אראל-סגל, היא ביולוגית שעוסקת בחקר הסרטן. לפני 4 שנים, עברה עם משפחתה לבנימינה, כשבראש השיקולים למעבר עמד הצורך בחינוך משלב.

היא משתפת: "חיפשנו במשך הרבה שנים מקום עם קהילה שמתאימה לנו וכזה שיש בו גם בית ספר משלב, ולבסוף הגענו לבית ספר 'בראשית' בבנימינה, שענה על כל הציפיות שלנו, אז עזבנו את המקום שגדלנו בו, המשפחה והחברים כדי להעניק לילדים שלנו את הערכים שאנחנו מאמינים בהם. זה לא היה פשוט אבל אנחנו לא מצטערים.

"מאוד האמנתי בקונספט של השילוב, אבל חששתי שבסוף המציאות לא תתאים לאידיאולוגיה", היא ממשיכה, ומסבירה: "כלומר, שהתאוריה שעל פיה ניתן לחיות חיי שילוב לא תתממש בפועל ונגלה שהפערים גדולים מדי, או לחילופין, נגלה שהילדים מתחברים רק לילדים מקבוצת הזהות שלהם ואז נדע שהחיבור לא באמת עובד. אבל, החששות התפוגגו עם הזמן והופתענו לטובה: לשני הילדים שלי שבבית ספר 'בראשית' יש אותו מספר חברים דתיים וחילונים, אין להם נטייה לאף צד.

"מדהים עד כמה הילדים לא מגיבים לשילוב ומתייחסים אליו באדישות ובקבלה מוחלטת. כמו שיש בכיתה ילדים גבוהים וילדים נמוכים, ככה גם יש ילדים דתיים וילדים חילונים. אין תחושה שמישהו טוב יותר או פחות, צודק או לא, דומה לי או לא, זה פשוט המצב. עבורנו, ההורים, הדברים יותר מסובכים לפעמים, אבל עבורם זה פשוט וטבעי.

 

מדהים עד כמה הילדים לא מגיבים לשילוב ומתייחסים אליו באדישות ובקבלה מוחלטת. כמו שיש בכיתה ילדים גבוהים וילדים נמוכים, ככה גם יש ילדים דתיים וילדים חילונים

מתקנים מדינה

רעות לא מבינה – אם כולנו, דתיים לצד חילונים, חיים את חיינו הבוגרים זה לצד זה ללא שום בעיה, מדוע ההפרדה בגיל הצעיר הכרחית?

"ההפרדה הזו יוצרת מרחק שקשה לגשר עליו", היא אומרת. "לדעתי, אין הבדל בין שילוב דתיים וחילונים בצבא לבין שילובם במסגרת חינוכית. בחינוך המשלב יש אג'נדה של פלורליזם וקבלת האחר – הרעיון הוא להכיר את מי ששונה ממך וללמוד לחיות אתו. כשחבר חילוני מבית הספר המשלב בא אלינו הביתה ושואל אם הכלי חלבי או בשרי ואם זה בסדר להניח אותו בכיור – זה מרגש אותי. זה מובן להם למרות שזה לא חלק מהחיים שלהם, הם פשוט למדו לכבד את החברים שלהם וזה טבעי וברור עבורם.

"החינוך המשלב גם מספק מענה לאלו שלא מגדירים את עצמם באף אחד מהצדדים – הציר של 'דתיים' ו'חילונים' עבר שינוי בשנים האחרונות, ויש חילונים שמחוברים למסורת, זוגות מעורבים, דתיים על הרצף ועוד, והאנשים האלה זקוקים למענה ייחודי".

את חושבת שכדאי להגדיל משמעותית את מספר בתי הספר המשלבים, או שזה מתאים לזרם ספציפי?

"חד משמעית כן", היא משיבה נחרצות. "אחד המנהלים מעמותת 'צו פיוס' סיפר שבן גוריון התלבט לפני 75 שנה איך לבנות את מערכת החינוך והחליט לפצל אותה לשני נתיבים, ממלכתי וממלכתי-דתי, וזאת, לפי דעתו, הייתה החלטה עגומה ומיותרת שהשתרשה עד היום. למעשה, אם הוא היה מחליט לאפשר לכל התלמידים ללמוד יחד – עם הכלה של הצרכים של כל צד – היינו עשויים להתרגל לאמת הפשוטה הזאת ולא להרגיש שההחלטה לשלב היא אמיצה או ייחודית.

"ברור שיותר קל להפריד ויותר קל להסתדר עם מי שהוא בדיוק כמוך, אבל אנחנו הולכים ונפרדים לקבוצות יותר ויותר קטנות, של דת, פוליטיקה, מעמד סוציואקונומי ועוד, ובסוף כל אחד מוצא את עצמו רק ליד מי שדומה לו ואנחנו מופרדים כחברה.

"אני מאמינה שהמוסדות המשלבים מהווים פתרונות להרבה מהבעיות במדינה. הרי כל דבר שהוא לא מוכר או מרוחק מייצר אנטגוניזם, וחוסר רצון להתפשר, וכשמכירים לא חושבים על אג'נדות ורעיונות עקרוניים, אלא פשוט רוצים להתפשר למען החברים שלנו כדי שנוכל לחיות ביחד. בתי הספר המשלבים אמנם לא מצליחים לענות על כל הבעיות בחברה ולשלב הכל מהכל, אבל אני מרגישה שאנחנו עושים תיקון קטן ועוזרים לפחות באחד מהפרמטרים".

החיים במדינת ישראל אינם עניין של מה בכך. מעבר למצב הביטחוני, הכלכלי והמדיני המעסיק את הממשלה והאזרחים, ניצב גם הפן החברתי. החברה שסביבנו היא הטרוגנית, מלאת מגזרים, עדות ומינים שונים. זהו היופי והמורכבות שבה. המגוון האדיר הזה דורש מכל אחד מאתנו לעשות מאמץ על מנת שנוכל לחיות ביחד, למרות הפער והניגודים שקיימים. אני לא בטוחה שהפתרון לכל הסיפור הוא בחינוך משולב שכזה – האם המתכון של שילוב כבר בגיל צעיר, דרך חינוך, הוא מתכון מנצח. אך, מדהים להתבונן מהצד ולראות איך רעיונות פוגשים מציאות. שילדים, מבתים כה שונים, מצליחים ללמוד יחד, בכיתה אחת. לדון בנושאים שעלולים להיות נפיצים, לשמוע דעות שונות, להכיר את אלו שבתקשורת מלמדים אותם לשנוא ולבנות קשרי חברות שבנויים על אהבה וכבוד הדדי. בלי מלחמות, בלי דעות קדומות. זו הצצה לעבר יוזמה חסרת תקדים. הצצה למקום בו לכל אחד יש את הניגון המיוחד שלו וביחד עם הקולות השונים נוצרת הרמוניה יפה ונאה.

(שלח תשפ"ג)