הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
רבנות, אינה שררה, ואינה הזדמנות לחלוקת תפקידים, כי אם שליחות ומשימה, שיש בה זכות עצומה מחד גיסא, וויתור עצום מאידך גיסא
בשעה שארגן יוסף את כלכלת מצרים בשנות הרעב, עמדה בפניו גם סוגיית כהני מצרים והיחס אליהם. כחלק מהמדיניות שנועדה שלא להתסיס את החברה המצרית, הוא הכריע לכבד מאוד את הכוהנים, ולהעניק להם זכויות מיוחדות: ״רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חוק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם״. מדברי התורה עולה כי נקודת המוצא היא שלכוהנים יש מעמד מיוחד, שאחד הביטויים שלו הוא היותם חוסים בחסות המלך, ואשר על כן הם לא נדרשו למכור את אדמתם, כך שהמציאות החדשה פגעה בהם הרבה פחות מאשר בכל המצרים שנאלצו למכור את אדמתם ליוסף ולגלות ממנה.
על רקע זה, בולטת מאוד ההתייחסות ההפוכה למשמעות מעמד הכהנים וצמצום זכויותיהם כפי שמופיע בפרשה: ״לא יהיה לכהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה׳ ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לא בקרב אחיו, ה׳ הוא נחלתו כאשר דיבר לו״. שני הבדלים בולטים מאוד. ראשון בהם הוא העובדה שהכוהנים אינם חוסים בחסות המלך – כמו אצל פרעה – כי אם בחסות ריבונו של עולם, וה׳ הוא נחלתם. שני בהם הוא העובדה שהדבר דווקא מגביל את ירושתם בארץ: כיוון שנחלתם היא נחלת ה׳ אין הם זכאים לנחול עם ישראל.
הרעיון הזה מפותח בדברי הרמב״ם: ״לָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים… לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם…״ (הלכות שמיטה ויובל). מדובר אפוא בעיקרון מוסרי מהמדרגה הראשונה – הזכויות מאוזנות, ומי שזוכה לחיות בנחלת ה׳, ונפטר מהחובה לצאת למלחמה וכדו׳ – גם אינו רשאי ליהנות מפירות מלחמה זו ומתוצאותיה.
כהונה, ובעולמנו שלנו – הרבנות ותלמידי חכמים – הם זכות עצומה. הרמב״ם ממשיך לפתח את הרעיון היסודי הזה בהמשך דבריו לכל מי “אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה'”. ואולם, לזכות זה יש גם פנים של חובה. זו הכרעה מעוררת התפעלות של מי שגם זכויותיו מצומצמותֿ, והוא פורש מדרכי העולם, ומקדש את עצמו למלא שליחות זו.
ובכלל, זוהי חלק מתפישת עולם שכהונה, וכיום רבנות, אינה שררה, ואינה הזדמנות לחלוקת תפקידים, כי אם שליחות ומשימה, שיש בה זכות עצומה מחד גיסא, וויתור עצום מאידך גיסא. הרב הוא משרת הקהילה, והוא מוכן להקדיש את חייו כדי למלא את השליחות שבתפקיד זה, בין השליחות החברתית והדאגה לכל חברי הקהילה, ובין השליחות התורנית והרוחנית של הרמת הרוח והנאמנות למצוות שבעולם הקהילה. משעה שהרבנות הופכת להיות ממוקדת בטובת הרב ובזכויותיו היא הולכת בכיוון ההפוך מייעודה ומבשורתה.
(שופטים תשפ"ג)
