פסוקי הפרשה מעוררים תמיהה וקושי: תמורת שמירת משפטיו ה' מבטיח חיי ברכה ושפע: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ" (דברים ז', י"ב-ט"ו).
מה פשר הבטחה זו? האם הכוונה כאן היא רעיונית בלבד או מעשית ואישית? האם משמעות הדברים היא שכל שומר מצוות יזכה שתפסק בקרבו עקרוּת, תעלמנה מחלות, ירבה היבול וכו'? אם כך הדבר – כפשוטו, הרי שנוצרת כאן עילה לקריסה אמונית, אם/ כאשר השכר המובטח לא יגיע. ומה באשר לאהבת ה'? האם היא תלויה בדבר? האם רק אם נשמע ונלך בדרכיו – נזכה בה?
בהשלכה גסה ממערכת היחסים של הקב"ה עם עמו, ליחסי הורים וילדים, לא אחת, ילדים, בני גיל 10 עד 120, שאני פוגשת במסגרת עבודתי, מתארים בכאב התניוֹת שהוריהם התנו ובהמשך – התבדו: "אם תלמד, תצליח". "אם תשמרי על עצמך, לא תפגעי". "אם תבקש סליחה, תרגיש הקלה גדולה". "אם תיתן – תקבל"… ומתארים גם מערכות יחסים רגשיות "תלויות בדבר", שהותירו בהם צלקות ותסכול: "כשהוריי התביישו בדבר מה שעשיתי, זכיתי ליחס 'טכני' וצונן ולימים נטולי מגע ומבט, ושתיקה מחרישת אוזניים", "כשגרמתי להורים שלי נחת וגאווה, הם בטאו את אהבתם אלי במילים הכי פשוטות ויפות. להחמיא ככה סתם? הס מלהזכיר". "איני ראוי/ה, איני רצוי/ה", הם מסכמים.
האם מנגנון התניה שברירי שכזה, וקשר העומד על גמול ועונש, עם ה' ועם ההורים, מתמצת את מערכת היחסים?
קריאה קשובה מאתרת פסוק חבוי: "וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ" (שם).
חוזה התנאים והגמולים, מהווה להבנתי מרכיב יסוד ומסמך עקרונות חינוכי שמטרתו לכונן בנו (העם, הבן/הבת), שאיפה לטוב ולראוי ולהעניק לנו יעד, מפה וכלי התמצאות ופעולה בעולם. עם זאת, משמעות הקשר בין ה' לברואיו ומשמעות ההורות בכלל זה, מורכבת ועשירה בהרבה ומהותה מחויבות נצחית של המבוגר האחראי (לפעמים חרף התנהלות הצאצא), וזירה רגשית גועשת הכוללת גם אהבת עולם, סליחה וחסד.
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)