מניעי המתגייר בספרות ההלכה בעת החדשה – פרשנות, חלק ג

פרק מ"ז

בפרקים הקודמים הצגנו שתי פרשנויות למושג "לשם שמיים". לפי פרשנות אחת של הרב קלוגר תנאי זה מתממש במילואו אם הצד הנוכרי בוחר להצטרף לעם ישראל, למרות שפתוחה בפניו האפשרות להישאר נוכרי. לפי פרשנות שניה, גיור "לשם שמיים" מתממש אם אין סיבה חיצונית תועלתית לגיור.

בפרק זה אציג עמדה שלישית, שלפיה ההבחנה בין פנייה לגיור מטעמים חיצוניים תועלתיים אינה שוללת בהכרח קיומו של מניע דתי חיובי – "לשם שמיים". שני סוגי המניעים יכולים להתקיים זה בצד זה בתודעת המתגייר.  הרב אליעזר דייטש, שאימץ עמדה זו, מתייחס למקורות התלמודיים, כגון: סיפורו של הגר שגויר על ידי הלל (שבת לא, ע"א) וכן סיפורה של נוכרייה זונה, שבחרה להתגייר בעקבת מפגש עם יהודי שנמנע מלהיזקק לה בשל איסור התורה. הנוכרייה התרשמה מכך והחליטה להתגייר ולהינשא לצעיר זה. היא פנתה אל רבי חייא, רבו של הצעיר, שגיירה ואמר לה "לכי זכי במקחך" (מנחות מד, ע"א).

כפי שראינו, בעלי התוספות הניחו שהטעם לגיור היה "דסופו לשם שמיים" (יבמות כד, ע"ב). הרב דייטש דוחה פירוש זה: "והנה הגם שהיה אפשר לומר שהלל היה מסתמא יודע לכוון ברוח הקדש שסופו יהיה לשם שמים וכן בבית מדרשו של ר' חייא. מכל מקום קשה לומר שיעשו איזה הוראה על פי רוח הקודש, ו'לא בשמיים היא'" (שו"ת פרי השדה חלק ב, סימן ג). הרב דייטש טוען שהעיקרון "לשם שמיים" צריך להיות כפוף לעקרון "לא בשמיים היא" (בבא מציעא נט, ע"ב). היינו, ההלכה מתייחסת ונקבעת לנוכח מציאות אנושית ריאלית ובמסגרת שיקולים וטיעונים אנושיים שאינם מבוססים על ידע שמעבר לעולם הזה. ההלכה אינה "מתיבתא דרקיעא" בה יושבים חכמי ישראל עם רבש"ע (בבא מציעא פו, ע"א). בלשונו של רבי אריה ליב העליר: "… יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי […] תורה שבעל פה משלנו הוא" (קצות החושן, הקדמה). לאור זאת טוען הרב דייטש:

"אפילו ידוע שנתגייר לשם איש או אשה, גם לכתחילה, היכא שיש לתלות טפי שלא היתה כוונתה רק לשם האיש […] תלינן, שמסתמא כוונתה לשם שמים גם כן, על כל פנים" (שם).

הרב דייטש: לא טוען שיש לבדוק את מניעי המתגייר, כדי להיווכח בקיומו של מניע דתי. יתר על כן, לדעתו משני הספורים התלמודיים עולה: "שגם אם יצהיר הנוכרי מפורשות שהוא בא להתגייר מתוך מניע זר, רשאי בית הדין לייחס לו, נוסף על מניע זה, גם מניע דתי, וכך לאפשר את קבלתו לגיור" (צבי זוהר ואבי שגיא, גיור וזהות יהודית, עיון ביסודות ההלכה, עמ' 49).

פירושו של הרב דייטש נסמך על שני יסודות: הראשון – דחיית הפרשנות של בעלי התוספות על בסיס טענה מטא-הלכתית, שלפיה השיח ההלכתי לא אמור להכיל הנחות ספקולטיביות על אודות העתיד. השני – ההנחה שהפרשנות שהוא מציע היא הפרשנות הסבירה ביותר למקורות התלמודיים, בלשונו:

"ועל כרחך דצריך לומר, שהבין מתוכן העניין שמעשיהם לשם שמיים. כמו שתירצו ה'תוספות' גבי בת פרעה, והוא מדברי הגמרא [יבמות] דף עו, כיון דלא הוי צריכי לשלחן של מלכים שהיא עצמה בת מלך, שפיר מקרי לשם שמים. הכא נמי דידע הלל שאותו גר היה לו מקודם גם כן איזה גדולה, ולא היה כל כוונתו לשם גדולה. וכן במעשה דמסכת מנחות, כיון שהייתה אשה יפה שכמעט אין כמותה, אם כן היתה יכולה לכל מי שתחפוץ, ומכל מקום לא רצתה להנשא רק לאותו תלמיד, שראתה ממנו דבר גדול, שעל ידי מצות ציצית [בה אחז התלמיד]  זכה לפרוש מעבירה. משום הכי נוכל לתלות  שכיוונה לשם שמיים" (שם).

לפי פרשנות זו, לבית הדין יש שיקול דעת נרחב בפירוש מעשי הנוכרי המבקש להתגייר. די בכך שבית הדין מניח כי יש אפשרות שמניע הגיור הוא לשם שמיים כדי לפתוח בהליך. זאת גם אם בית הדין מניח או אפילו יודע שעלול להיות מניע חיצוני. העיקר הוא שמניע זה לא יהיה מניע שליט, בלשונו "ולא היה כל כוונתו לשם גדולה". הרב דייטש מודע לחידושו ולכן מוסיף את הקביעה "ודוק כי הוא נכון גם מסברא בס"ד". יתר על כן, הוא מדגיש כי פירושו הוא "דבר חדש", ולפיכך הוא מפעילו רק במקרה של שיקול תכליתי – "לתועלת הילדים הקטנים". למרות האמור פירושו רב-ההשפעה הוא חלק ממגמה פרשנית שנעשית לחלק מרכזי בשיח ההלכתי.

(שלח תשפ"ג)