לחיות בעולם המעשה או בין כותלי בית המדרש?

כל מעבר מצורת חיים אחת לאחרת מכיל אתגרים רוחניים חדשים ומורכבים

כיצד קרה שאותם חכמים ומנהיגים "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", שהלכו לתור את הארץ כשלו בחטא חמור והכשילו את העם כולו? לפי ספר הזוהר (ח"ג קנח ע"א) נאמר שהם חששו שלאחר הכניסה לארץ הם יועברו מנשיאותם, ומשה ימנה נשיאים אחרים במקומם, ולכן העדיפו להישאר במדבר. בפרשנות זו של הזוהר הופך סיפור המרגלים לנורת אזהרה מפני מנהיגים שמבכרים את טובת עצמם על טובת עמם.

מורי החסידות התקשו לקבל את דברי הזוהר כפשוטם, והסבירו שהמניע של המרגלים נבע דווקא מרצון בקדושה. לדבריהם, הנשיאים המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בשל החשש מאיבוד הדרגה הרוחנית שהיו בה במדבר. החיים במדבר היו חיים של דבקות בקדושה מבלי כל צורך לעסוק בענייני העולם הזה. במדבר לא היה צורך להוציא לחם מן הארץ בעבודת כפיים, שכן מן ירד מן השמיים. לא היה צורך לחפור בורות ולדלות מים, שכן בארה של מרים סיפקה מי שתייה מטוהרים. לא היה צורך לתפור בגדים ולא לבנות בתים, שהרי שמלתם לא בלתה (דברים ח, ד) ואוהלי יעקב היו טובים.

משמעות הכניסה לארץ היא מעבר מעולם האצילות לעולם העשייה, שבו על האדם לעמול מצאת החמה ועד צאת הנשמה, להתנתק כביכול מחיי עולם ולהתמקד בחיי שעה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר ביוצאם מן המערה. הרבי מלובביץ' (ליק"ש, שלח תשמ"ז) הסביר שהמרגלים שאלו את עצמם את שאלת רשב"י: "אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ?" (ברכות לה, ב).

את התשובה לשאלה זו נתן רשב"י עצמו שנה אחר כך, כשראה את אותו זקן שרץ בין השמשות ושני צרורות הדסים בידיו לכבוד שבת, ואמר לבנו: "ראה כמה חביבות המצוות על ישראל, והתיישבה דעתם" (שבת לג, ב).  רשב"י לימד לדורות שאמנם יש יחידי סגולה שתורתן אומנותן, הדבקים בלימוד תורה לשמה והוגים בה יומם ולילה, אך רוב העולם אמורים לעסוק בתורה ובעבודה, ודי בכך שהם קוראים קריאת שמע שחרית וערבית, כדי שייחשבו כעוסקים בתורה יומם ולילה (מנחות צט, ב).

החשש מפני ירידה רוחנית עם הכניסה לארץ ישראל ליווה את אבותינו ואימותינו, גם בזמן החדש, וגם לפני 100 ו-150 שנה העלו אותו נשיאי העדה ורבניה, שחששו מפני המעבר מחיי הגלות לחיים בארץ ישראל. בגלות היה עם ישראל מנותק מעבודת האדמה, מייצור ומיצירה, ממדע ותעשייה, ומשוחרר מהצורך להקים צבא ולנהל מדינה. המעבר לארץ היה עבורם, בצדק, סיבה עצומה לדאגה. אולם, הקב"ה לימד אותנו כבר מעת היותנו לעם, שהאידיאל אינו להישאר במדבר החולות ולא במדבר העמים, אלא ליישם את ערכי התורה ורעיונותיה בחיים המעשיים. זו הסיבה, כפי שלימדונו חז"ל, שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים.

בדילמה דומה מתנסה כל אברך שמתלבט אם לצאת מכותלי בית המדרש ולהיכנס למעגל העבודה. חייו של בחור צעיר בבית המדרש דומים לחיים בתקופת המדבר, כאשר את כל הצרכים מספקים הרב והאב, האם והישיבה, והוא יכול בשקט ובשלווה ללמוד תורה ולעלות בקדושה.

סיפור חסידי מספר על אברך, תלמיד חכם אמיתי, שבא לפני רבו בעצבות וברוח נכאים כאשר ראה שאין ידו משגת לכלכל את בני ביתו, ועליו לצאת מבין כותלי בית המדרש ולתור אחר פרנסה. האברך התלונן שבכך הוא מתנתק מהתורה ומהקב"ה. אמר לו רבו: אדרבה, הרי לפיכך הרבה לנו הקב"ה תורה ומצוות, כדי שבכל מקום שבו תהיה, ייקרו בדרכך מצוות רבות אין מספר. מצוות רבות שבתוככי בית המדרש היית מנוע מלקיימן, ודווקא בעולם החולין תוכל לקיימן ולהתעלות ולהרבות זכויות בזכותן.

נולדנו לחיות בעולם המעשה ולעסוק בענייני העולם הזה, הן כיחידים והן כאומה. פרשת הנשיאים ממחישה לנו עד כמה רב הפיתוי להימנע מהתמודדות עם אתגרי החיים שמחוץ לגן העדן של ילדות ובחרות. למעשה, כל מעבר מצורת חיים אחת לאחרת מכיל אתגרים רוחניים חדשים ומורכבים, כך בשינוי מקום מגורים או במעבר משגרה למילואים, ביציאה לחופשות כמו גם ביציאה לגמלאות.

לפני שנים אחדות התמנה ביישוב מגוריי ממונה בטיחות שדרש לשים בהרבה פתחים שלטים מאירי עיניים: "זהירות, מדרגה". אכן, בכל שינוי ממרחב אחד לאחר, יש סכנה של מעבר ממדרגה למדרגה, ובין בעלייה ובין בירידה, יש להיזהר מאוד מנפילה.

(שלח תשפ"ג)