הבלתי נתפס: ארבעה אנשים מספרים על ארבעה נסים לקראת חג הפסח

כשנספר את סיפור יציאת מצרים, נתאר את כל הנסים הגלויים שעשה ה' עמנו. הנסים ממשיכים גם בזמננו אנו, כמו שירן שהגידול הסרטני שגילו לה נעלם מספר דקות לפני הניתוח, עידו, פעוט שנשרף חי עם כוויות ב-80% מגופו הקטן – וחזר לתפקוד מלא, אורטל שיד נעלמה הצילה אותה מטביעה, ודוד ששרד גדר תיל שחדרה אל גרונו  # פירסומי ניסא

לפני כארבע שנים מצאו אצל שירן, עורכת דין עצמאית ומומחית בענייני נדל"ן, גידול סרטני, שבעקבותיו נאלצה לעבור ניתוח. שום דבר לא הכין אותה למה שקרה אחר כך.

היא נזכרת: "באותו הזמן, קראתי פוסט בפייסבוק של מישהי שהכרתי, שם היא כתבה שסבא שלה, החכם סאסי, היה אחד מל"ו צדיקים נסתרים. היא שיתפה שסבא שלה בירך את אבא שלה, דוד, שהוא יהיה ממשיך דרכו ויקבל את כוח הברכה שלו, וכעת הוא מקבל אנשים בבית הכנסת בהרצליה, שם נהג אביו להדליק נרות לעילוי נשמתם של צדיקים ולהעניק ברכות למאמינים שפקדו אותו".

שירן, שהתרשמה מהדברים, החליטה לנסוע לקבל ברכה מדוד, בנו של החכם סאסי, אך עדיין הייתה סקפטית שבכוחו לחולל שינוי לרפואתה, והמשיכה בחייה.

כשהגיע מועד הניתוח, שירן לבשה את בגדי חדר הניתוח, נשכבה על מיטת הניתוחים והוכנסה לצילום סיטי, כדי לבחון היכן בדיוק הגידול נמצא. לאחר הצילום, 15 רופאים נכנסו לחדר ואמרו לה שהם מצטערים.

שירן: "הרגשתי באותו הרגע שעולמי חרב עליי. שזהו, זה עניין של כמה ימים עד שאמות. אך, הם המשיכו והוסיפו שהם לא יודעים מה קרה, אבל אין לי כלום. הגידול נעלם. אף אחד לא האמין לי. הרופאים לא האמינו לי. 15 רופאים נכנסו לחדר בבהלה. הייתי כבר עם בגדי ניתוח. הם אמרו לי שהגידול נעלם – זה לא דבר שאפשר לתפוס אותו בשכל. פתאום אין כלום. מדובר בנס, משהו על טבעי".

לאחר הנס, שירן האמינה שיש כוח חזק בתפילתו של הצדיק והחליטה לחפש את אותה השגחה בחייה, ואף נשאה מכך פירות, לדבריה. היא משתפת: "בעקבות הנס החלטתי לבוא בשבת בבוקר לבית הכנסת כדי לברך ברכת הגומל. בסיום התפילה, דוד אמר לי שאעשה להם סעודה. חשבתי שהסיבה לעשיית הסעודה היא בגלל שלא אמרתי נכון את הברכה, אבל הוא דייק ואמר לי שאני עוד אעשה סעודת הודיה על החתונה שלי. שהדבר יתרחש. זהו פלא גדול.

"רציתי להגיד תודה לבורא, אז התחלתי לעשות זאת בשבת, ומאז אני רואה ישועות גדולות. מאז אותו מקרה, קרו לי עוד הרבה ניסים עם החכם סאסי. ניסים, שאינני יכולה להסביר במילים איך התרחשו. חוויתי על בשרי שיש השגחה בעולם. הרי, כבר הייתי בחדר ניתוח, מורדמת, והעירו אותי להגיד שאין לי כלום. ניצלתי בצורה שהיא לא הגיונית, כי היה משהו והוא איננו".

בעקבות הנס שאירע לה שירן החלה בתהליך חזרה בתשובה.

שירן: "הלקח הכי גדול מהסיפור שלי הוא שאדם לא צריך לחכות לקבל משמיים אבנים גדולות שייפלו עליו, ברגע שהוא מקבל מכה קלה בכנף, כדאי לו לחזור בתשובה. הקב"ה בוודאי לא שם לי גידול כדי להרע לי. לא מעטים האנשים שקרה להם דבר כזה והם ייחסו את זה לכוחם ולמזלם. אני מאמינה שיש יד מכוונת. יהודי מושגח תמיד והוא אף פעם לא לבד – רק צריך לפתוח את העיניים, לראות את ההשגחה. קשה לנו לראות בזמן אמת את הטוב. אנו רואים רק את הרעה. רק במבט לאחור, אנו מצליחים להבין את גודל העניין – איזה מזל שהיה לי גידול. אם לא היה לי, לא הייתי חוזרת בתשובה, לא הייתי עובדת על המידות. הקב"ה הוא מתוק מדבש, רק צריך לפתוח את העיניים.

"אני סיפור אחד מיני רבים שזכו לישועה בעקבות ביקור אצל חדר ההדלקה של החכם סאסי בהרצליה. זוג עקרים שהגיע, עם הוכחות רפואיות, זכו ונולדו להם 4 ילדים. גם חברה טובה שלי זכתה להיפקד. היא התחתנה כשהייתה בת 18 ולא הצליחה להביא ילדים במשך 6 שנים. אחרי שקיבלה ברכה מהחכם, היא נפקדה והיום היא כבר בהריון שלישי. הרבה יותר קל לי היום לדבר עם אנשים ולקרב אותם, כי אני מפחדת מיום הדין. אחת מהשאלות שישאלו אותי למעלה, היא 'האם נשאת ונתת באמונה?' ולכן, אני משתדלת להפיץ אותה", היא מסיימת בחרדת קודש.

חוויתי על בשרי שיש השגחה בעולם. הרי, כבר הייתי בחדר ניתוח, מורדמת, והעירו אותי להגיד שאין לי כלום. ניצלתי בצורה שהיא לא הגיונית

תלוי על בלימה

דוד עמר מפרדסיה, חווה גם הוא, כנער, אירוע שטלטל את חייו. הוא מספר: ״בגיל 15, נסעתי עם האופניים שלי כמו בכל יום רגיל, ועליתי על אחד ההרים שבאזור. כשירדתי מההר, איבדתי את הברקסים ולא יכולתי לבלום. פחדתי מאוד ליפול מההר וחששתי על חיי. בסוף הירידה היו בתים פרטיים עם גדרות וחשבתי שהגדר תעצור אותי, או לפחות קיוויתי לזה. לרוע מזלי, אבן שהייתה מונחת באזור, גרמה לי להתהפך ולאבד שיווי משקל. מרגע זה והלאה, נזרקתי על הגדר, האופניים קפצו למטה והייתי תלוי בגדר תיל שנתקע לי בגרון״.

ברגע זה, דוד היה בטוח שהוא ימות. הגדר שנתקעה בגרונו איימה עליו והוא חשב שזמנו כבר תם. הוא משחזר: "הגדר נתקעה בגרון שלי, כמה מילימטרים מהגרוגרת. אנשים שהוזעקו למקום, פחדו לחלץ אותי. נשארתי שם עד שהגיעו מד"א וסייעו לי לצאת מהמצב הזה. כל מה שאני מספר כאן זה מה שהרופאים סיפרו לי, אני כבר הייתי מחוסר הכרה ולא זכרתי הרבה מהאירוע. אחרי יום אשפוז כבר חזרתי לחייך וברכתי בכוונה שלמה ברכת הגומל".

מאז אותו מקרה דוד לא מרבה לרכב על אופניים. "למרות שקנו לי אופניים חדשות במטרה שלא תהיה לי טראומה מהאירוע, לא רכבתי עליהן הרבה. האירוע הזה היה חזק ממני. הייתי עושה כמה סיבובים בשכונה, אבל כבר לא היה לי אומץ לנסוע בדרכי עפר. עד היום אני לא מתלהב מאופניים ובטח שלא מאופנוע".

לדוד יש עסק של סנפלינג, הקרוי: "הכל מלמעלה". אין ספק שאירוע זה טלטל את חייו מבחינה פיזית ואמונית כאחד. הוא מסביר: ״מבחינת אמונה בבורא עולם, אין לי ספק בכלל. גדלתי בסביבה מאוד מאמינה. אבא שלי זצ״ל היה רב גדול שכל עבודתו עשה לשם שמיים. הוא היה מברך ומשפץ את הקבר של חוני המעגל, ואת קבריו של נכדיו: אבא חלקיה וחנן הנחבא. יש א-לוהים בשורשים אצלי. אני מרגיש מבורך מאוד על שקיבלתי מתנה מא-לוהים, שאני עדיין כאן״.

הגדר נתקעה בגרון שלי, כמה מילימטרים מהגרוגרת. אנשים שהוזעקו למקום, פחדו לחלץ אותי. נשארתי שם עד שהגיעו מד"א וסייעו לי לצאת מהמצב הזה. למחרת חזרתי לחייך

עמוק בקרקעית הים

אורטל טרבלסי היא צלמת אופנה ועורכת אנימציה. היא חוותה נס ששנים נמנעה מלספר עליו, מחשש שיחשדו שהיא משוגעת… הרבה שנים היא שמרה אותו בבטן ורק כשגדלה, היא הרגישה בטוחה מספיק כדי לשתף:

״כשהייתי קטנה, באזור גיל 13, הלכתי לבריכה. היה לי תחביב קבוע- לצלול עד לקרקעית הבריכה ולשכב עליה. עשיתי את זה גם אז, רק שבפעם הזו, נשכבתי על הקרקעית ולא הצלחתי לקום – ניסיתי להזיז את הגוף והגוף לא זז. כמעט והתייאשתי. חשבתי שמדובר ברגעיי האחרונים, ולכן בשארית כוחותיי קראתי ״שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד״. ביקשתי בלב לחיות; אני עוד צעירה מכדי למות, לא הספקתי לחוות כלום בחיי. הבטחתי שאני אהיה ילדה טובה. לאחר מכן, ניסיתי שוב לקום וכלום לא קרה״.

באותו הרגע, אורטל הרגישה שאפסו כוחותיה. חלחלה בה ההבנה שהגיע הסוף. חייה חלפו על פניה. היא משחזרת: ״השלמתי עם מר גורלי. שכבתי בנחת על הקרקעית ופתאום הרגשתי מעין חמימות כזאת. ראיתי אור לבן והרגשתי יד שמרימה אותי למעלה, אבל לא הייתה שם שום יד של אדם. זו הייתה יד בלתי נראית. הייתי בהכרה מלאה, זה לא היה חלום או דמיון.

״אני זוכרת שחששתי נורא באותו הרגע", היא ממשיכה, "זו תחושה שלא ניתן להסביר במילים. הרגשתי יד שמרימה אותי, ופתאום הגוף שלי חזר לתפקד. חיפשתי מכל הצדדים, לראות אם יש מישהו, אך לא הייתה נפש חיה לידי. במשך שנים לא הבנתי איך זה הגיוני ומה הסיבה לתופעה שקרתה לי. לא הצלחתי לעכל את מה שחוויתי. עד, שלפני שנה התחלתי ללכת לשיעורי תורה וסיפרתי לרב שלי, אבידן סנדרוסי,  על המקרה שאירע לי. הייתי בטוחה שהוא יגיד שהשתגעתי, אך הוא האמין לי. הוא אמר לי שקרה לי נס גלוי. היום, אני כבר מספיק בטוחה בעצמי. אני יודעת מה ראיתי וחוויתי – לא המצאתי שום דבר ואני לא לוקחת אף כדור. הסיבה שאני מספרת על הנס הזה היא שאני מרגישה שליחות. אם יש בן אדם אחד שבזכות זה יאמין שיש אלוקים בשמיים, ששומע את התפילות שלנו בעת צרה, עשיתי את שלי״.

זו תחושה שלא ניתן להסביר במילים. הרגשתי יד שמרימה אותי, ופתאום הגוף שלי חזר לתפקד. חיפשתי מכל הצדדים, לראות אם יש מישהו, אך לא הייתה נפש חיה לידי

והילד איננו אוכל

חייה של רחלי אבני, נשואה ואם לשניים שעובדת בקופת חולים כללית, השתנו בחול המועד פסח, אי אז, לפני כשבע שנים. היה זה מפגש חברים שגרתי, שהסתיים באסון. היא משחזרת: "בחול המועד פסח, יצאנו כמה זוגות חברים לעשות על- האש. אחד החברים שפך בנזין על אש גלויה, ובטעות שפך כמות גדולה מידי והבקבוק התלקח מהר מאוד והועף לדשא. בעלי נפצע ראשון ורץ למים לנקות את עצמו. פתאום שמעתי צרחות. הבן שלי הבכור, עידו, שהיה אז בן שנתיים וחצי, נשאר שם על הדשא והמשיך להתלקח. רצתי לדשא כדי להבין מה קורה וראיתי את הבן שלי בוער כמו להבה אחת גדולה.

"כולם השתוללו באזור ושלפו נשקים, כי לא ידעו מה הגורם לאירוע. היו כאלו שחשבו שמדובר בפיגוע. זה היה כאוס גדול. עידו פונה לבית חולים רמב"ם כשהוא עם כוויות קשות מאוד. כ- 80% מגופו היה מלא בכוויות והרופאים לא נתנו לו סיכוי לחיות. בלילה הראשון, כשהגענו לבית החולים, אמר לי אחד הרופאים שבגלל שעידו כזה קטן ולא נשאר לו כמעט עור, הסיכוי שהוא ישרוד את זה הוא כמעט אפסי. באמת, אי אפשר היה לזהות אותו; כל העור שלו התנפח והיו צריכים לגלח לו את הראש. המראות לא היו פשוטים בכלל. גם מבחינה משפחתית היה קשה מאוד. בעלי אושפז כתוצאה מהתלקחות האש בבניין אחד, והבן שלי אושפז בבניין השני, במקביל, ואני לא ידעתי איפה לשים את עצמי קודם. הייתי קרועה, במצב מטורף שלא דמיינתי שאעמוד בו".

כשנה לאחר שעבר ניתוחים רבים ואשפוזים ממושכים, עידו למד לבצע פעולות חדשות. רחלי משתפת: "לאט לאט, עבר עידו ניתוח ועוד ניתוח ועוד ניתוח. הורידו לו את ההנשמה, וכשהוא יכול היה לנשום בכוחות עצמו, לימדו אותו ללכת מההתחלה. לימדו אותו גם לאכול. הוא היה כמעט שנה בשיקום ושם פתחו לו את כל הצלקות כדי שיוכל לתפקד ולבצע בעצמו פעולות שונות.

"אחד המשפטים שיותר זכורים לי מאותה תקופה, הוא כשרופא אמר לי שגם אם הבן שלי יחיה, הוא יישאר נכה ברמה הכי גבוהה שיש, כי בוודאי שיהיה לו נמק ויצטרכו לכרות לו איברים, כמו שהם מכירים מטיפול מכוויות".

למרות התחזית הקודרת, ב"ה, היום, עידו עומד על הרגליים.

רחלי: "הוא אמנם מצולק כולו אך, באופן יחסי, הוא נראה שלם וטוב. יש לו חברים והוא ילד שמח. אנחנו חיים את הנס הזה כל יום – גם מבחינת הקושי שהוא הביא איתו וגם מבחינת הברכה שקיבלנו. אנו רואים את הנס מידי יום- הילד שלנו נשאר בחיים".

העולם שלנו התהפך – יצאנו למנגל וחזרנו אחרי שנה, אחרת. זה הכניס את החיים שלנו למטרה אחרת. אנחנו כבר לא מסתכלים רחוק, אלא חיים את ההווה. את ה'כאן ועכשיו'

רואים קרוב

בפסח הקרוב, המשפחה תחגוג לעידו 'יום הולדת שבע'. כלומר, הם יציינו 7 שנים לנס שאירע. רחלי משתפת בתחושות שלה ברגעים אלו: "זה עדיין כאן. לא משנה מה נעשה, אנחנו עדיין נחיה לצד הסיפור הזה. זה לא תמיד פשוט, יש ימים יותר טובים ויש גם פחות. בעיקר עכשיו, כשהוא נמצא בשלב שבו לחברה ולסביבה יש משמעות רבה. הוא מתמודד מול סיטואציות חברתיות לא פשוטות. הוא חוזר הביתה ומשתף בתסכול שלו סביב המבטים של אנשים שגורמים לו להרגיש לא בנוח. הסיטואציות האלו מורידות ולא עושות טוב. למרות זאת, בעלי ואני מתמודדים עם זה מצוין. מבחינתנו הוא ילד רגיל ככל הילדים ואנחנו מתעקשים להתייחס אליו כך. הוא מסתובב אתנו בקניונים, הוא עושה קניות בסופרים ויש לו בטחון ללכת באופן עצמאי למקומות שונים".

וכל משבר מביא איתו את שק הציפיות מהסביבה הקרובה, שלעיתים כגודלו גם גודל האכזבה, אך גם – אופטימיות והרבה אנשים טובים. כך אירע גם לרחלי ולמשפחתה: "גילינו הרבה על חברות. לאורך כל התקופה הזו, היו אנשים שנשארו וכאלו שעזבו, אך להפתעתנו היו הרבה שנשארו דווקא מאלו שלא ציפינו מהם לכך. גילינו את עם ישראל מחדש. אנשים שונים מכל רחבי הארץ, הגיעו אלינו לבתי חולים. חלקם הביאו מתנות, חלקם עם אלפי שקלים לתרומה. עם ישראל התגלה כמשהו מיוחד מאוד. מהסיפור הזה הכרנו אנשים חדשים, שממשיכים ללוות אותנו גם היום. יותר מכל, גילינו שמשפחה היא ערך עליון; המשפחה שלי ושל בעלי, היו שם עבורנו, באש ובמים, הם היו נוסעים מרחקים כדי להושיט יד ולתמוך בנו", היא נזכרת.

בעקבות כל מה התרחש, רחלי מעידה על עצמה שהיא למדה להסתכל על העולם בצורה בריאה יותר, מלאה בפרופורציות, והחלה להתרכז בהווה, ב'כאן ועכשיו'.

רחלי: "הרבה מהדברים שהיו נראים לי קשים בעבר, נהפכו להיות שטותיים עבורי. כמה חודשים אחרי שעידו נולד, פתחתי לו תוכנית בר מצווה בבנק, התחלתי לדמיין איך אנחנו חוסכים לו לבר מצווה וכמה נחסוך לגיל 18. הייתי בן אדם של אקסלים וטבלאות ועכשיו אני כבר לא בן אדם כזה. העולם שלנו התהפך – אנחנו יצאנו למנגל וחזרנו אחרי שנה, אחרת. זה הכניס את החיים שלנו למטרה אחרת. אנחנו כבר לא מסתכלים רחוק, אלא חיים את ההווה. את ה'כאן ועכשיו'. היום, הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא הבריאות. אנחנו לומדים ליהנות מהדברים הקטנים ולא לוקחים ללב דברים חסרי משמעות".

פסח קרב ובא ועמו ניגון חדש. פסח קורא לנו לראות את העל-טבעי שמתרחש לנגד עינינו. הוא גורם לנו להאמין בנסתר. להאמין באפשרות לנס. כששומעים את הסיפורים של האנשים המיוחדים הללו, הסקפטיות מתעמעמת ובמקומה נפתח פתח לעולם מסוג שונה. עולם בו ילד בוער באש נשאר חי, בו ילדה מאבדת שליטה על גופה וברגע מקבלת אותה בחזרה, בו גידול יכול להעלם ללא התראה. יש ניסים בעולם. יש פלא גם בעולם החומר. האנשים הללו, שמרגישים חייבים לספר בסיפורי הנפלאות שהתרחשו להם, גורמים גם לבחורה רציונאלית כמוני, לשחרר במעט את האחיזה בכבלי השכל ופשוט – להאמין.

(פסח תשפ"ג)