הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)נושא הגשם מעסיק רבים מאיתנו בימים אלה, אבל לאו דווקא הגשם עצמו, אלא השאלה איך עלינו להתייחס לחסרונו. בעוד שבעבר ירידת הגשמים היתה שאלה של חיים ומוות, כיום רק מעטים מרגישים את הצורך הדחוף בו. רוב העם מרגיש בסדר גמור כל עוד יש מים בברזים, ואפילו נהנה ממזג האוויר הנוח. בחסדי ה', מתקני התפלה ממלאים את צרכינו, כך שקיומנו אינו תלוי עוד בירידת הגשמים. השאלה היא, איך להתייחס למצב הזה?
גישה רווחת, שראיתי אצל כמה רבנים, רואה את המצב הזה כבעייתי. לדבריהם, התלות שלנו בגשמים מבטאת את תלותנו בה', ואת הצורך שלנו לפנות אליו ולהכיר בכך שעל חסדו אנו נשענים. אולי אנחנו יכולים להסתדר בלי גשמים, אבל כתוצאה מכך אנו מתרחקים מה', כאותו בן מלך שאביו שולח לו את כל צרכיו ובלבד שלא יצטרך לדבר איתו. אנו חשים את עצמנו חזקים ועצמאיים, ועלולים ליפול לגאווה ולתחושה של "כוחי ועוצם ידי". לגישה זו, עלינו לראות את הבצורת כסימן לנתק בינינו לבין ה', ואת הגשם כחיבור בין שמים לארץ, ולכן עלינו לייחל ולהתפלל לגשם כמו בזמנים עברו.
אבל לעניות דעתי אפשר להסתכל על הדברים גם מזווית אחרת. נכון שהתורה מציגה את ירידת הגשמים כמין מדד ליחסים בינינו לבין ה'– אבל אולי כבר התקדמנו מעבר לשלב הזה? אולי עברנו כבר את יחסי השכר והעונש הפשטניים, "יתנו– יקבלו, לא יתנו– לא יקבלו"? כמו הקשר בין אב לילדיו, כך גם הקשר שלנו עם ה' הולך ומתפתח לאורך הדורות, ככל שאנו מתבגרים ומבינים יותר. צורות תגמול שהיו מתאימות לעולם העתיק, לא בהכרח מתאימות לזמננו, בדיוק כמו שכל תפיסת ה"משל למלך" איבדה את תוקפה בעידן הדמוקרטיה.
כמובן, אנחנו עדיין תלויים בחסדי ה' בכל רגע, בכל תחום. אבל האם דווקא הגשמים אמורים לסמל זאת? ה' נתן לנו את התבונה והיכולת להשתחרר מהתלות בטבע, ולהתקיים בצורה מכובדת ובטוחה, לא להיות כגרגר אבק הרועד מפני בצורת או מגיפה. איננו מתחרים מול ה'; ההישגים שלנו הם ביטוי לרצונו, "מלאו את הארץ וכבשוה", ולא מרד או ניתוק ממנו. נמשיך אפוא להתפלל לגשם, אך לא פחות מכך נודה לה' על כך שמצבנו טוב יותר מאי פעם. (ויצא תשע"ח)
