בשנת 1976 פרסם הפסיכולוג האמריקאי ג'וליאן ג'יינס ספר בשם "The Origin of Consciousness in the Breakdown of the Bicameral Mind", בו העלה תיאוריה מהפכנית. לדבריו, עד לפני כ-3000 שנה היתה התודעה האנושית מחולקת למעשה לשני חלקים (תודעה ביקמרלית): חלק אחד לומד, זוכר ומגיב, ואילו החלק השני "מדבר" אל החלק הראשון ונותן לו הוראות. האנשים הקדומים לא היו מסוגלים לעשות חשבון נפש, לבצע התבוננות פנימית ולבחון את מחשבותיהם. במקום זאת, הם שמעו את קולה של המחצית השנייה של תודעתם נותן להם הוראות, מעודד או מוכיח אותם. קולות אלה נתפסו אצלם כקולם של האלים או הרוחות, כך שלכל אדם היה בעצם "אל" פרטי שהדריך אותו. רק לפני כ-3000 שנה התאחדו שני חלקי התודעה הללו, כך שהאדם החל לתפוס את החלק הבוחן והמצווה כחלק ממנו, לא כקול חיצוני.
התיאוריה של ג'יינס עוררה עניין רב. אמנם היא מעוררת קשיים רבים ורוב הפסיכולוגים כיום אינם מקבלים אותה, אבל היא אינה נשללת על הסף. כך או אחרת, הנקודה שעלינו ללמוד ממנה היא זו: אין לנו באמת מושג על אבותינו הקדומים ועל עולמם.
אנחנו קוראים את סיפורי התנ"ך ומשליכים עליהם את המושגים של זמננו, שופטים את הכתובים ואת אישי התנ"ך לפי קני המידה ההגיוניים והמוסריים שלנו. על סמך זה מרשים לעצמם אנשים מסוימים לפקפק באמיתות המסופר בתנ"ך, להעביר ביקורת על הכתובים או לגנות את הדמויות. אבל למעשה קיימת אצלנו "סמיות כפולה": איננו מכירים לא את המציאות בה חיו האבות, ולא את האופן בו תפסו אותה.
לגבי המציאות, אין לנו מושג האם היא היתה דומה לשלנו או לא. האם חוקי הטבע כבר היו קיימים ומגובשים? האם העולם היה מקובע, או זורם ומשתנה כמו חלום? האם ניסים היו דבר שבשגרה? אי אפשר לדעת. בנוסף לכך, איננו יודעים איך פעלה התודעה והתפיסה האנושית באותה זמן. יתכן שהמודעות העצמית, ההיגיון וצורות החשיבה היו זרות לחלוטין לאלה המוכרות כיום. יתכן שאותם אנשים תפסו את העולם ואת עצמם בצורה אחרת לגמרי.
כיוון שכך, כל ניסיון לשפוט את התנ"ך באמות מידה מודרניות הוא מגוחך. כל שאפשר לעשות הוא לנסות להקשיב לו ולהבין מה אומר לנו ה' באמצעותו.
(יתרו תשעז)
מה חשבו אבותינו?
השארת תגובה