פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הלומד את ספר בראשית בעיניים תמימות מגלה בו מעשים רבים שעשויים להיראות בעיניו כמעשי עוולה נוראיים, החושפים אי צדק משווע. אדם וחוה חוטאים חטא אחד, וכבר נידונים לגירוש מגן העדן. קין רוצח את אחיו התמים הבל על לא עוול בכפו. הגר מגורשת מביתה עם תינוקה וכמעט נידונה למוות בצמא עמו. והמעשה שנראה בעיני בשר ודם כנורא מכל: פרשת העקדה. אב רחום וחנון מצוֶוה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב ובכך לגזור כליה על זרעו ועל סיכוי שאי פעם יתקיימו בו הבטחות שקיבל ממי שעכשו מצווה עליו לשחוט את בנו. אכן, נסתרות דרכי ההשגחה. ניסיונם של פרשנים, ראשונים כאחרונים, במשך מאות בשנים ליתן טעם בכל אלה אינו תמיד מניח את הדעת ומתיישב על הלב.
אחד מאותם מעשים סתומי פשר מופיע בפרשתנו. העיר סדום, על אנשיה החטאים, מושמדת כליל. רק מתי מעט שרדו. לוט, אשתו ושתי בנותיו ניצלו מגיא ההריגה בעור שיניהם, לא בזכות, אלא בחסד, ב"חמלת ה'" עליהם (יט, טו). נטולי רכוש, חסרי כל, מדדים הם בקושי רב אל העיר הקרובה. אך בכך לא תמה מסכת ייסוריהם. אשת לוט מביטה לאחור והופכת "נציב מלח". לוט מאבד רעיה. בנותיו נותרו יתומות. וכי לא די היה להם באובדן העיר, הבית והמשפחה שהותירו מאחור, בקבר הגדול שהיה לשרפה?
כדרכו פעמים הרבה, המקרא אינו מגלה לנו מהו סוד החטא הנורא של ה"הבטה" לאחור. אכן, לוט נצטווה "הִמָלֵט על נפשך, אל תביט אחריך", אבל פשרו של איסור זה לא נתבאר, ובוודאי שלא חומרתו היתירה. במבט ראשון הוא נראה כעצה טובה, פראקטית, ותו לא: "המלט מהר ואל תביט לאחור שמא תיכווה בשרפה הגדולה שפקדה את העיר".
המחפש רמז בכתובים לחטאה הנורא של אשת לוט, שגזר עליה דין מוות, יוצא וידיו על ראשו. דווקא לוט, הניצול ששרד, לצד היותו מכניס אורחים, מתגלה לפנינו כאב אכזר שמפקיר את בנותיו לאונס ולאבדון: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם(!)" (יט, ח). אשתו, לעומת זאת, נותרת באלמוניותה. אנונימית, חסרת דמות. כשהמלאכים מגיעים לסדום היא אינה מופיעה על הבמה.
בשעת הבריחה מן העיר, כשהיא מופיעה לראשונה, נדמית היא בעינינו כמין חפץ, נוכחת-נפקדת, טפלה ללוט: "קום קח את אשתך" (יט, טו). לאחר מכן מחזיקים האנשים-המלאכים בידיו של לוט ו"מניחים" אותו מחוץ לעיר: "ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו (לשון רבים)", אך מיד בסמוך: "בחמלת ה' עליו, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר" – לשון יחיד! לוט עיקר, ואילו הנשים – אשתו ובנותיו – טפלות לו. גם בהמשך, לוט מדבר, מתחנן על נפשו, אך אשתו נותרת אילמת עד שהיא מביטה לאחרויה וקופאת למוות. זאת, למרות שגם האיסור נאמר לפי הפשט רק לו: "אל תביט אחריך!", לשון זכר יחיד, אלא שכבר פירשו המפרשים, דוגמת האבן עזרא, בניסיונם ליישב את הקושי: "אל תביט אחריך – אתה וכל אשר לך".
יוסף בן מתתיהו, שהיה ער לקושי שבהריגת אשת לוט, מנסה ב"קדמוניות היהודים" לתת לו פשר, ותולה את העונש הנורא בתאוותה לממון. לפי פירושו, אשת לוט הביטה כל העת לאחור לראות מה יעלה בגורל רכושה שנותר מאחור, בעיר סדום.
פירוש אחר, שרמוז ברש"י (כפי שנתפרש על ידי בעל "צידה לדרך" בשם מהרש"ל), חטאה של אשת לוט היה בפלפלנות היתר שבו פירשה את האיסור מתוך כוונה לצמצמו. האיסור הוטל על לוט: "אל תבט מאחריך", ואילו היא, מעין מעשה משפטנות מתחכם, פירשה: "ללוט אסור להציץ, אך אני, שעומדת מאחורי לוט – לי מותר להציץ".
מדרש חז"ל, כדרכו, מבקש להשלים את הפער בתוספות שאין להן ביטוי מפורש בכתובים, ותולה באשת לוט אשמות רבות: "כיוון שנכנסו [=המלאכים לסדום], התחילה אשתו מריבה בו. אמרה לו: אי לך לוט, עכשיו ישמעו אנשי סדום בדבר וידוננו להריגה. מה עשה לוט? עמד וחילק את הבית לשני חלקים, חלק לעצמו וחלק לבני ביתו [=שלי שלי ושלך שלך!!!!] והכניס אורחים לחלק שלו".
מדרש אחר (בר"ר נ, ד), שמובא גם ברש"י על אתר, מפרש: "במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו. אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?".
מדרשים אחרים מפרשים שאשת לוט התבוננה כל העת לאחור בשל תאוותה לממון וניסיונה להציל משהו מן הרכוש. זאת, על אף שלפי פשוטו של מקרא דווקא לוט הוא זה שמצטייר כמי שדואג כל העת לרכושו (יב, ה; יג, ה; יד, יא-טו). פרשנים אחרים (דוגמת הרד"ק, תולים את האשמה בחוסר בטחונה בקיום דבר ה': "כי הייתה קטנת אמנה והביטה [=לראות] אם נהפכת העיר אם לא".
אחד היה בעל פרקי דרבי אליעזר (פרק כה), שאת שדרשו אחרים לגנאי, דורש הוא לשבח: "עידית, אשת לוט [=פתאם יש לה שם משלה!] נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה אחוריה לראות אם היו הולכות אחריה אם לאו. וראתה אחריה השכינה ונעשתה נציב מלח". ועדיין יש לתמוה: וכי רחמי אם על בנותיה ראויים לעונש כה כבד?אכן, תמיהה היא ותהי לתמיהה.
סוף דבר: כפי שאמרו חז"ל, כיוון שניתנה רשות למשחית לחבל, ויהא זה מבול או חרב, חיה רעה או מגפה, אין הוא מבחין בין טוב לרע. והמאמין עומד ומברך "ברוך דיין האמת" (ברכות נד, ע"ב), ולבו רצוף שאלות, ותשובות בידו – אין.
תשס"ט
