הצעירים שטסים יחד לטיול הגדול. אה, ולאחד מהם יש מגבלה

"מישהו שיצא לטיול כזה לעולם לא יחנה בחניית נכים. הוא מבין בדיוק את המשמעות של מה זה להתגלגל עם כסא ברחוב צר" # צעירים זרים שיוצאים ביחד לטיול הגדול, כשאחד מהם עם מגבלה – זה הסיפור של עמותת "לפרוש כנף", שמשנה את פני החברה שלנו, אבל עושה את זה בגובה העיניים

במשך שלושה חודשים טיילו בר שביט ויובל מהרל באוסטרליה וניו-זילנד, שתי צעירות נגד העולם- בטיול הגדול של חייהן. שתיהן בנות אותו גיל, אז 24, אבל הן לא הכירו לפני כן. אה, ועוד פרט 'שולי', בר לוקה בשיתוק מוחין, נעזרת בהליכון וזקוקה לסיוע בדברים מסוימים, מה שממש לא גרם לה לוותר על חלום הטיול הגדול. היא חיפשה שותפה לטיול ויובל החליטה להצטרף אליה.

בעקבות הטיול הזה, מעבר לחברות עמוקה, נולדה גם לפני 3.5 שנים עמותה בשם "לפרוש כנף", שמחברת בין אנשים עם מגבלה ואנשים ללא מגבלה לטיול משותף.

מתן קוטאי, ממייסדי "לפרוש כנף" שמכיר את עולם המוגבלויות מקרוב, שמע על הטיול מעורר ההשראה של בר ויובל, ופנה להלל להמן, ויחד איתו ייסד את העמותה. הלל נזכר: "חשבנו שזה רעיון מעולה שצריך לשכפל אותו. קסם לנו הרעיון לקחת חוויה מאוד ישראלית שכולם עושים אותה ולהראות שגם חבר'ה עם מוגבלויות יכולים לעשות אותה.

"מעבר לרצון לאפשר לאדם עם מגבלה לעשות את הטיול הגדול – אנחנו גם רואים המון חשיבות בחיבור הזה, במפגש בין אנשים שאחרת לא היו נפגשים. אנחנו מאמינים שהמפגשים האלה מאוד חשובים לחברה הישראלית – שאנשים יכירו בלי דעות קדומות, ויוכלו להיפגש, לטייל ולהיות חברים".

מתן והלל פנו לבר ויובל, התייעצו איתן ויצאו לדרך – אבל אז הגיעה הקורונה והשמיים נסגרו, אז הם התחילו בפרויקט בשם 'השביל של כולנו' בו חיברו בין צעירים עם ובלי מגבלה לטיול משותף על שביל ישראל, והוציאו עשרות טיולים כאלה, בהם השתתפו צעירים עם המון סוגי מוגבלויות שמייצרות אתגרים מסוגים שונים – לאדם עם המגבלה ולצוותים המלווים, עליהם הם התגברו.

כשהשמיים נפתחו הם חזרו לתכנית המקורית, ובינתיים הוציאו טיולים לצ'ילה-ארגנטינה ולהודו. וזה הולך ככה: הצעירים – עם ובלי המגבלה– נרשמים, ומגיעים לראיונות בעמותה. לאחר מכן הם עוברים הדרכה על נגישות בטבע ויכולים להתייעץ לגבי מסלולים ספציפיים בארץ, ובנוסף נפגשים עם גורם מתחום הטיפול לפגישה בה שני הצדדים מעלים את כל חששותיהם ומלבנים ביניהם כיצד, לדוגמא, הצעיר עם המגבלה ירגיש בנוח לבקש עזרה או להבהיר שהמסלול ארוך או קשה לו מדי.

בהמשך, הצוותים יוצאים לטיול הכנה שכולל גם לינה משותפת, גם כדי שיכירו ויתחברו לפני הטיסה וגם כדי לוודא שהם מתפקדים היטב כצוות. את כרטיסי הטיסה העמותה מממנת להם – באמצעות תרומות, וגם את מה שקשור באילוצים שנובעים מהמגבלה – כגון רכב או כסא גלגלים ייחודי המותאם לשטח, כדי שהדבר לא ייצור מעמסה כלכלית על המלווים.

אנחנו לא מסתכלים על החבר'ה שיוצאים לטיול כחונכים וחניך, לא מדברים 'מעל הראש' של האדם עם המגבלה ואנשים לא באים 'להתנדב' איתו. אלו צעירים שיוצאים ביחד לטיול משותף ולאחד מהם יש מגבלה

שני צעירים שמטיילים

"הטיולים הם שלהם. הם חבורה של צעירים אחרי צבא והם מחליטים מתי ולאן יטוסו ובונים ביחד את המסלול. אנחנו לא מפיקים להם את הטיול, אלא מתמקדים בעיקר בלחבר ביניהם וללוות את תהליך ההכנה", הלל מדגיש, ומסביר:

"בסוף, אנחנו לוקחים חבורה של אנשים שלא מכירים אחד את השני ואומרים להם- 'תטיילו ביחד, ואגב, לאחד מכם יש מגבלה'. זה מצריך הכנה. לא תמיד כולם יודעים ומכירים מה זה אומר. בהכנה אנחנו נותנים מקום לכל השאלות – למשל, מבינים אם למישהו לא נעים לעזור במשהו מסוים או שלמישהו לא נעים שעוזרים לו במשהו מסוים, כדי שכולם ירגישו בנוח אחד עם השני.

"הרבה פעמים הם מתכננים טיול עם מסלולים ארוכים, ושני הצדדים לא מצליחים להבין שעם הליכון או עם כסא גלגלים ההתקדמות הרבה יותר איטית, לכן, בטיול הכנה הם מבינים מה הם יכולים לעשות כצוות, והם יכולים לדבר על הקשיים והשאלות מראש. ואז, כשהם יוצאים לטיול הם כבר יחסית מגובשים, והם בעיקר יודעים לקראת מה הם יוצאים, ואז הם נורא נהנים".

לעתים מדובר בצעירים שזקוקים למטפל קבוע איתם. איך המלווים לא הופכים למעין מטפלים סיעודיים במקרים הללו?

"זה תלוי בסוג המגבלה", הלל משיב. "יש חבר'ה שצריכים עזרה, לדוגמא, בשירותים ובמקלחת, ובמקרים כאלה, כדי לא להגיע למצב לא נעים, אנחנו מצוותים להם אנשים שכבר עזרו בדברים כאלה בעבר וזו לא פעם ראשונה שהם עושים את זה – הם התנסו בזה בשנת שירות או במקום עבודה למשל. בסוף, זה משהו שהוא לא פשוט עבור שני הצדדים, ואנחנו לא רוצים שזה יצוף לראשונה בשטח בחניון יהודיה. ובאמת, נרשמים לתכניות שלנו די הרבה חבר'ה שמגיעים מהעולמות האלה ומכירים ואנחנו עושים את הציוותים האלה בהתאם".

הצוותים מורכבים בהתאם לטווח הגילאים – שיאפשר חיבור בין הצעירים, ומספר המלווים תלוי במגבלה של אחד מחברי הצוות. לדוגמא, כשמדובר בצעיר עם כסא גלגלים – הצוות יכלול מינימום שני מלווים, כדי להתמודד עם אתגרים שלאדם אחד, ודאי לא מטפל מיומן, יהיה מאוד קשה להתמודד איתם לבדו, ולעתים יוצאים צוותים של 3-5 צעירים לטיול אחד.

מהם האתגרים שבעיקר הם נתקלים בהם בטיול כזה?

הלל: "קודם כל – הנגישות. לכאורה אפשר להתקשר ולברר שהמקום נגיש, אבל המונח 'נגיש' הוא מאוד סובייקטיבי והרבה פעמים זה מאתגר. וגם, יש את העניין שאי אפשר להתפצל בטיול, כמו שעושים כל החבר'ה שטסים לדרום אמריקה. במקרה שלנו הם טסים כצוות והם לא יכולים להתפצל, גם אם מתחשק להם לעשות דברים שונים או להיות קצת לבד. בגלל זה אנחנו מציפים את הדברים האלה מראש ומחפשים פתרונות".

וב'לפרוש ענף' מתעקשים להסתכל על כולם בגובה העיניים.

הלל: "אנחנו לא מסתכלים על החבר'ה שיוצאים לטיול כחונכים וחניך, לא מדברים 'מעל הראש' של האדם עם המגבלה ואנשים לא באים 'להתנדב' איתו. אלו צעירים שיוצאים ביחד לטיול משותף ולאחד מהם יש מגבלה. אנחנו מסתכלים על זה ככה ולצורך העניין אנחנו מצפים גם מהצעיר/ה עם המגבלה שייקחו חלק וישתתפו בתכנון ובמה שצריך לעשות במהלך הטיול.

"ובאמת, אנחנו שומעים כפידבק מהחבר'ה עם המגבלה – שתמיד הם טיילו כחלק ממסגרת של קייטנה או עמותה כבני נוער ושם זה היה שונה – שם הם הרגישו חניכים, וכאן הם חלק מחבורה בה כולם שווים, כולם מקבלים החלטות ביחד".

לא ניתן לעצירה

אלעד אמסלם, בן 24 משוהם, מאוד אוהב לטייל. לפעמים הוא זקוק לתמיכה, ול'הארכת זמן', אבל הוא לא נותן למגבלה שלו למנוע ממנו, ובכן, כמעט כלום.

בגיל חצי שנה הוריו של אלעד הבחינו שהוא כמעט לא מזיז את יד ורגל ימין, ובהמשך התגלה שיש לו שיתוק בפלג ימין של הגוף. הוא מסתייע בסד בהליכה, והוא מתאר שהיד שלו מעט מעוותת – מופנית כלפי פנים.

"המוגבלות הזאת היא חלק מחיי, חלק ממי שאני והיא גם עיצבה את חיי", אלעד משתף, ומוסיף: "הוריי קיבלו החלטה מאוד משמעותית עבורי, שהילד עם המוגבלות שנולד להם הולך להיות כמו כולם. כבר בכיתה א' הם הציבו בפניי עובדה – שאני אלך לשחק כדורסל. זה היה נראה לי אוטופי אבל בדיעבד הבנתי שהצעד הזה היה משמעותי לצעדים הבאים במהלך חיי, וזה מה שאפשר לי להאמין ביכולות שלי. ב"ה ההורים שלי אף פעם לא נתנו לי את התחושה שאני לא יכול לעשות משהו, אלא לימדו אותי למצוא את הפתרון למה אני כן אוכל לעשות".

ואכן, אלעד שיחק כדורסל, למד במסגרות רגילות לחלוטין, ואף היה מדריך וקומונר בתנועת 'עוז', שם גם קיבל תעודת 'מחנך מצטיין'. בסוף התיכון הוא למד בישיבת אורות שאול, ואחריה, מאוד רצה לשרת בצבא כמו חבריו, למרות האתגרים שכרוכים בכך. הוא התקבל לגלי צה"ל כתחקירן ומפיק, ובמקביל היה פעיל בלינק 20, לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בחברה. כיום הוא לומד תקשורת ואזרחות במכללה האקדמית הרצוג ומתגורר בכפר הסטודנטים בלוד, שם הוא גם מתנדב, וגם מרצה על המוגבלות שלו והאופן בו הוא מתמודד איתה.

מה מורכב עבורך במיוחד בטיולים?

"הקושי בעיקר אלו הכאבים – בהליכות ארוכות אני מרגיש שאני צריך רגע לעצור, לשבת ולהניח את הרגל. יש לי גם קושי לעלות או לרדת בסולמות במסלולים, כשאני צריך להניח את היד או להישען על מישהו", אלעד משיב, ומפרט איך התמודד עם הקושי לאורך השנים: "היו פעמים שנשארתי קצת מאחורה בטיול, אבל לא לגמרי. כשהייתי בכיתה י"ב אחד המסלולים שלנו היה עם הרבה בורות מים. עם הסד ועם התיק הגדול מאתגר לעבור בורות, והייתי צריך לארגן קבוצה של חברים שיעשו איתי את המסלול ויישארו איתי מאחור. עברנו את המסלול שלב-שלב, חמישה אנשים, כמו כולם אבל בצורה יותר איטית, ברוגע, בזמן שלנו. זה פתרון שמצאתי לעצמי".

"לא רציתי לשים לעצמי את המכשול הזה לא לצאת לטיול – כי זה הכי נוח", הוא מוסיף, "כל חיי הייתי יכול להגיד לדברים 'לא' – כי זה הכי פשוט, אבל היכולת שלי כאדם עם מוגבלות היא להבין איפה אני כן יכול להכיל את עצמי בחברה גם אם זה כרוך באתגרים או כישלונות. והיו גם הרבה כישלונות, רגעים ששאלתי את עצמי – 'למה אתה צריך את זה?' אבל דווקא ברגעים האלה אתה מבין שלבקש עזרה כדי להגיע למטרה זו לא בושה. ובאמת, האנשים שהייתי איתם שמחו ורצו לעזור".

בטיולים האלה, המילים 'אי אפשר' לא קיימות – אין דבר כזה שלא תצא בגלל המגבלה שלך. נמצא בדיוק את המסלול שמתאים לך – ואפילו נאתגר אותך קצת, וזה בסדר. וזה מה שהופך את הכל למשמעותי

חברות עמוקה – ברגע אחד

לכן, זה היה כמעט מתבקש שאלעד יגיע גם לעמותת "לפרוש כנף".

אלעד: "כששמעתי על הדרך שהם עושים והמפגש המשמעותי בין בני אדם עם וללא מגבלה זה הזיז לי משהו בלב כי אני מכיר את זה מקרוב, יש הרבה אנשים שרוצים לטייל במקומות נגישים אבל הם לא יכולים. כשרואים את זה בפועל, שאנשים עם וללא מוגבלות ממש יוצאים ביחד לטייל – זה מרגש וזה מעורר תקווה שנבנה פה משהו חדש. לכן, מאוד שמחתי שהתקבלתי לטיול של "לפרוש כנף" – להכיר אנשים חדשים, לטייל עם אנשים שאתה לא מכיר וגם להיות חלק מתחום משמעותי ולבנות אבן נוספת בתיקון ובחיבור אנשים עם וללא מוגבלות בחברה הישראלית".

אלעד הגיע להיכרות והכנה עם שאר חברי הצוות שלו לטיול, ויחד החליטו על המסלול ואופי הטיול שיעשו, תוך התחשבות במגבלה של אלעד, ויצאו לטייל בעין חרדלית.

אלעד: "זה לא שבסך הכל יוצאים לטייל, זה הסיפור שכולנו באים ממקומות שונים לגמרי, כנראה לא היינו נפגשים במקום אחר. כינסו אותנו לקבל החלטות, וברגע אחד אתה מבין שתוך יום-יומיים אתה תיתן אמון באנשים האלה ותיתן להם להכיר אותך ולדעת מה המגבלה שלך ומה היכולות שלך ובמה אתה טוב ובמה פחות – וגם הפוך", הוא אומר ומספר על הטיול:

"בעין חרדלית היה קטע שהיינו צריכים לעבור על גזע עץ. אמרתי לצוות שלי שאני יכול לעבור עליו, אבל אני צריך עזרה ממישהו, שיהיה לי ביטחון לעשות את זה. זה היה הרגע הכי משמעותי שלי בטיול. עד אז יצרנו עניין משותף אבל הקשר האמתי נוצר דווקא במסלול כשהחזקנו ידיים, כשדיברנו, כשנתנו כתף אחד לשני. כשהגענו לסוף המסלול הבנתי עד כמה נוצרה לנו חברות עמוקה, ובעיניי זה אולי הסיפור הכי גדול של "לפרוש כנף", שברגע אחד אתה מכיר את החבר הכי טוב שלך, שאתה יודע שהוא זה שייתן לך את הכוח להתקדם הלאה. ואותו דבר גם הפוך".

הרגשת יותר בנוח 'לעכב' אותם מאשר עם חברים מהבית?

"לא הרגשתי שאני מעכב אותם כי ב"ה הכל עבר חלק, אולי בגלל אופי הקבוצה שבנו לנו – התאמנו אחד לשני ולא הרגשנו שאנחנו מתעכבים", אלעד משיב, ומסייג: "יש את הרגעים הקטנים בין לבין שצריך עזרה יותר ספציפית, שאולי זה לוקח דקה – שתיים יותר, אבל סיימנו את המסלול מתי שתכננו".

"אני מאוד אוהב את העמותה ואני רואה בסיפור הזה הזדמנות משמעותית לכל אדם עם מגבלה שרוצה לטייל", אלעד מוסיף. "בגלל הרעיון והחזון הגדול שהמילים 'אי אפשר' לא קיימות – אין דבר כזה שלא תצא בגלל המגבלה שלך. נמצא בדיוק את המסלול שמתאים לך – ואפילו נאתגר אותך קצת, וזה בסדר. וזה מה שהופך את הכל למשמעותי".

ערך מוסף לטיול

כשעידן אופק, בן 24 מגן נר, השתחרר משירות קבע – הוא רצה לצאת לטיול הגדול, אך כל חבריו, שהשתחררו לפניו, כבר טיילו. כשהתלבט אם לטייל לבד או לחפש שותף זר, שמע על "לפרוש כנף" והחליט להירשם.

"הכרתי את בני, בחור מתוק עם שיתוק מוחין", הוא נזכר. "עשינו היכרות קצרה, נפגשנו כמה פעמים, הוא בא לישון אצלי בבית. היה נחמד. בהתחלה לא ידעתי איך להתייחס אליו, מה לעשות ומה לא, אבל דיברנו ועשינו תיאום ציפיות והוא אמר לי במה הוא יצטרך עזרה. צד שמאל שלו יותר חלש, הוא מדדה קצת, ויד שמאל שלו יותר חלשה, אז יש מקומות שבהם הוא צריך קצת סיוע בהליכה".

לפני שנה הם טסו להודו, לטיול מרהיב של חודש וחצי. בהתחלה, היו לעידן לא מעט חששות: "הייתי בהודו לפני הצבא, וזה לא מקום נגיש. חששתי – איך אני אטייל עם בחור נכה? איך נגיע למקומות? איך אני לא אהפוך בסוף להיות ה"מטפל" שלו? אחד הדברים החשובים בטיול של העמותה זה לצאת בתור חברים, בתור צוות ולא בתור מטפל – מטופל, אז, היה חשש, אבל כשהגענו להודו הדברים התחילו לזרום.

"הגענו לרחוב הכי צפוף בהודו, ובני הלך באמצע הרחוב ואני נלחצתי, הוא כמעט נדרס ורציתי להזיז אותו, אבל לאט לאט נוצרה בינינו תקשורת והבנתי שהוא לא מתבייש לבקש עזרה כשהוא צריך, הבנתי מתי אני עוזר לו ומתי הוא מסתדר לבד, מה אפשר ומה אי אפשר. למשל, כשהולכים עם המוצ'ילות גילינו שעדיף שאני אסחוב לו את המוצ'ילה ואז הוא יכול להסתדר, ואם יש בורות או עליות אז הוא נעזר בי קצת. תוך כדי הטיול למדנו איך להסתדר ולאט לאט בנינו את זה. צריך לעזור פה ושם, זה חלק מהסיטואציה, אבל בני היה הרבה יותר עצמאי ממה שחשבתי וגיליתי בן אדם מדהים. הגענו למקומות ומצבים מדהימים ועשינו טרקים בכל מיני מקומות, דברים שלא האמנתי שאני יכול לעשות – ובני על אחת כמה וכמה, וכל הכבוד לו. נעזרנו פעם בסוס ולפעמים בג'יפ ופה ושם נתתי יד או סחבתי טיפה – אבל עשינו ממש הכל".

לא היו דברים שנמנעו ממך בגלל שטסת בצוות כזה?

"עשינו שם צניחה חופשית, טרקים, טיפסנו הרים, היינו בעמקים – כל מה שהייתי עושה לבד עשיתי גם עם בני. אז אולי היו דברים שלקחו טיפה יותר זמן והיו טיפה יותר איטיים אבל עשינו הכל", הוא משיב בנחרצות.

עד כמה זה שונה מלטייל עם חברים מהבית או עם חבר ללא מגבלה?

עידן: "אם הייתי יוצא עם חבר מהבית הייתי פחות פתוח להכיר אנשים אחרים. ובעיקר, זה נתן ערך מוסף לטיול שלי – אני מטייל עם מישהו שאחרת הוא לא היה יכול לצאת לטיול הזה.

"זה פתח אותי לעולם חדש, הוא בחור נכה, בחור חרדי לשעבר שזה הכי רחוק ממני שיש, אני קיבוצניק מהצפון… וזה מאוד מיוחד למצוא את המכנה המשותף, לגלות את העולם האחד של השני ולייצר חברות כל כך טובה. גיליתי בן אדם מדהים שאם הייתי רואה אותו ברחוב אולי, במקסימום, הייתי עוזר לו לחצות את הכביש, אבל לא היה שום סיכוי שהיה נוצר בינינו קשר, ועכשיו אנחנו חברים טובים. זו אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי בחיים".

זה גרם לך להסתכל באופן שונה על אנשים עם מגבלה?

עידן: "בטח. אם לפני זה כשהייתי רואה נכים הייתי מסתכל עליהם בדרך שונה – עכשיו אחרי שאני בעמותה והכרתי את בני וראיתי איך אנשים עם מגבלה מסתדרים ומה הם יכולים לעשות ואיזה שאיפות מטורפות יש להם ואת הדרך שהם עוברים בשביל להגיע לשם – אני מבין שאלו אנשים מדהימים ואני לגמרי מסתכל עליהם בגובה העיניים. הם יכולים בדיוק כמו כל אחד, הם רק צריכים למצוא את הדרך שלהם. זו הבנה שלא הייתה לי לפני", הוא משיב, וחשוב לו להוסיף:

"לכל מי שחושב על טיול אני ממליץ לשקול לטייל עם אדם עם מגבלה – זה נותן המון סיפוק וגם אפשרות להכיר אדם שלא היית מכיר בשום צורה אחרת, אין לזה חסרונות".

 

 

בהתחלה חששתי – איך אני אטייל עם בחור נכה? איך נגיע למקומות? איך אני לא אהפוך בסוף להיות ה"מטפל" שלו? היה חשש, אבל כשהגענו להודו הדברים התחילו לזרום. עשיתי איתו הכל, גם אם זה לקח טיפה יותר זמן

חברה מתוקנת

ואת התהליך שעידן עבר בטיול עם בני, עוברים גם שאר הצוותים, כשרבים מהם נשארים בקשר קרוב גם אחרי הטיול. מטרת העל של "לפרוש כנפיים" היא שיהיו כמה שיותר מפגשים כאלה בחברה הישראלית, שלבסוף, יתקנו לאט לאט את העולם.

"זה טיול שאתה מקבל בו הרבה פרספקטיבה", הלל מתאר. "החבר'ה שהם בלי מגבלה רואים מישהו בגיל שלהם – שהופך לחבר שלהם, הם רואים את הקשיים שהוא מתמודד איתם ואיך הוא מתגבר עליהם, וזה מאוד מרגש לראות את זה".

"יש בטיולים שלנו שתי מטרות", הוא מוסיף: "קודם כל, לתת לצעיר עם מגבלה לקחת חלק במשהו ולהיות כמו כולם, מה שנותן לו תחושת מסוגלות וביטחון שהוא יכול לעשות דברים כמו כולם. ומהצד של החבר'ה שמלווים – מאוד חשוב לנו לראות את החיבורים האלה. הרבה פעמים אלו אנשים שלא יצא להם מעולם לדבר עם אדם עם מגבלה, ופתאום כשהם נפגשים איזו מין רתיעה שלפעמים קיימת נעלמת, כשהם רואים שהוא אחלה גבר, הוא בגיל שלהם, ורק במקרה הוא נעזר בהליכון או יושב בכסא גלגלים.

"מעבר לזה אנחנו מסתכלים ברמת החברה הישראלית – אנחנו שואפים לשוויון זכויות לאנשים עם מגבלה. מישהו שיצא לטיול כזה לעולם לא יחנה בחניית נכים. הוא מבין את המשמעות של מה זה להתגלגל עם כסא ברחוב צר, והוא גם לעולם לא 'יעשה פרצוף' למישהו שמשתמש בתעודת פטור מתור. אז, אנחנו מאמינים שככל שיהיו יותר מפגשים כאלה – נתקדם לחברה יותר קשובה, מכילה וסובלנית כלפי אנשים עם מגבלה".

"להכיר את האדם עם המוגבלות זה להבין שהוא בסך הכל בן אדם שיש לו תוספת כל שהיא לחיים ועצם המפגש והעשייה ביחד גורמים לכך שהדברים שיהיו נורמליים לחלוטין", אלעד מצטרף. "המסלול הזה, בו המסע שלך הופך להיות המסע של כולם, בסוף נותן משמעות לחברה שלנו, על האפשרות להכיר את האחר, לשמוע ממנו ולטייל איתו. אני עשיתי צעד קטן בשביל לטייל עם "לפרוש כנף", אבל הצעד הקטן שלי הוא משמעותי לחברה.

"הייתה לי אפשרות להגיד – ככה נולדתי, אדם עם מוגבלות, נכה, שאחרים יסתכלו עליו בצורה אחרת, ויתהו מה הוא עושה בתור מדריך, קומונר או בצבא, ולשבת בבית ולצמצם לעצמי אפשרויות. אבל, האפשרות השניה היא לקחת את מה שיש לי ולהאמין שמה שהקב"ה נתן לי – זה כנראה הייעוד שלי, ולצאת החוצה אל האופק; להגשים חלומות, להצליח בכדורסל, להתגייס לצבא, להוציא רישיון נהיגה וללכת עם ראש מורם – להאמין בעצמי וביכולות שלי ולדעת שיש גם אנשים בגילי שמאמינים בי, ולעבור צעד צעד – גם אם הצעד הזה יהיה קטן – הוא משמעותי", הוא גאה.

(חוקת תשפ"ג)