גט לאחר שנות עגינות, אובדן ילדה בפיגוע, ותינוקת לאחר 14 שנות המתנה. הנשים שהתחילו מחדש משתפות באומץ

לחייך במקום לצלול לתהום השכול

ד"ר אדווה ביטון

להתחיל מחדש.

צמד המילים הללו יכול להרגיש כל כך מתסכל. למשל, להתחיל מחדש אחרי שלא הצליח לי משהו, לקום אחרי שנפלתי, להרפות ממה שקרה, לגייס אמון ואמונה שבדיוק כבר אזלו לגמרי- ולהתחיל מחדש.

מצד שני, זה יכול להיות כל כך משמח, כמו לצאת להרפתקה חדשה. מסע של גילוי ושינוי, של חדש ומרתק. לאפשר לעצמי לבוא פתוחה, נקייה, סקרנית, מלאת התרגשות ולהיות שם, להיות לומדת, להתמלא במוטיבציה ולקבל הזדמנות נפלאה להגשים.

באותו יום ארור בו נאלצתי להתמודד עם הכאב הגדול על אובדנה של ילדתי אדל ז"ל, נאלצתי גם להתמודד עם המציאות, לבחור בין צלילה לתוך תהום לבין קימה מחדש. בחרתי להתחיל מחדש, לצאת למסע של גילוי; גילוי הטוב, גילוי החסד, גילוי הכוחות הטמונים בי.

מעצם היותי אדם מאמין וריאלי, הבנתי מהר מאד שאדל שלי נמצאת בעולם שכולו טוב והדרך הטובה ביותר להתמודד עם החוסר זה לבחור בעשייה.

היום, שלוש שנים אחרי, אני מנהלת את עמותת אד"ל (אני דואג לאחר). העמותה מעניקה מעטפת רגשית תומכת למשפחות אשר איבדו אדם יקר בטרגדיה ואינן נכללות במשבצת של נפגעי פעולות איבה/ משרד הביטחון. הנתינה למען האחר מהווה עבורי כלי של ריפוי. שגרת יומי מגוונת ועמוסה, ובכל בוקר אני קמה מלאת הודיה על הקיים, על הגוף המתפקד, על ילדיי, על משפחתי, על קורת הגג, על המזון שאני אוכלת ועוד. עם הסתכלות על חצי הכוס המלאה אני פותחת את היום עם חיוך.

כמרצה, בכל יום אני מתחילה מחדש. אף פעם אני לא יודעת מי תהיה קבוצת האנשים שאפגוש- עם איזה מטען רגשי הם יבואו, מה עברו בחיים, איך ועד כמה אתחבר אליהם ומה ירגישו בסיום ההרצאה, עד כמה ישתפו פעולה ומה ייקחו איתם הביתה. כל פעם אני מוקסמת ונרגשת מחדש מהתגובות החמות, האוהבות והמחבקות, שנותנות לי 'דרייב' להמשיך עוד ועוד. אני מגיעה הביתה טעונה בכל כך הרבה אנרגיות חיוביות ומחזקות.

אני משתדלת להתנתק ממגבלות העבר, מהכעסים ומהכאב, ולהתעסק בתוכניות חדשות, אשר יובילו אותי להשגת מטרותיי בשליחות שלי כאן.

בראש השנה הזה, כמו בכל פעם, אני מאחלת לעצמי להיברא מחדש ולהוות כלי לעשיית טוב בעולם.

ד"ר אדווה ביטון מייסדת עמותת אד"ל, מרצה, מקדמת יוזמות חברתיות. אמה של אדל ז"ל, שנפטרה לפני 3 שנים, לאחר שנפצעה אנושות בפיגוע אבנים.

לא העזתי לדמיין אותך

עדי ארד

"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"

ארבע עשרה שנים עבד יעקב עבור רחל, שבע שנים ועוד שבע שנים, עבד, האמין ואהב, ראה אותה לנגד עיניו, הכיר אותה ורצה אותה ורק אותה… והיו בעיניו כימים אחדים.

ארבע עשרה שנים עבדתי עבור אמה. שבע שנים ועוד שבע שנים עבדתי, האמנתי ואהבתי אבל לא ראיתי אותה, לא הכרתי אותה, לא ראיתי דמותה לפניי ובכל זאת כל ריס וציפורן בי רצו אותה ורק אותה… והיו בעיניי כימים ארוכים.

קשה לעבוד עבור מטרה רחוקה כל כך, אך עוד יותר קשה לעבוד עבור מטרה שאת לא בטוחה בכלל שקיימת, שהיא בכלל אפשרית. חמישה אחוזי הצלחה, מה זה? זה נוצה ברוח, זה גרגר חול בים, עכשיו לכי תנסי לתפוס את זה.

שבע שנים לקחו לי להביא לעולם את אלה הבת הבכורה שלי, [איזה כיף זה לכתוב 'בכורה'.. אין לכם אפילו מושג עד כמה…]

עברו שנתיים ונפשי ייחלה, כמהה לעוד.

עברו ימים, שבועות, שנים. ביקשתי, טיפלתי, כאבתי, התפללתי וככל שהזמן עבר, והתקווה התעמעמה לה, כך התחוור לי כי רק נס, נס גלוי של ממש יכול לשנות את המציאות,

ומי אני?

מי אני שאהיה ראויה לנס?

ואלו שאני יקרה להם, ניסו להניא אותי- תרפי יקרה, די, עברת מספיק, עשית די, תתמסרי לגורלך.

ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל הידיעה שיש לי שלושה עוברים מוקפאים לא הרפתה ממני, יכול להיות ששם מסתתר הילד שלי. איך אמא יכולה לשכוח מהילד שלה?

כמוצא אחרון החלטתי להיעזר באם פונדקאית שתישא את העובר שלנו. זה תהליך לא פשוט בכלל, למסור את הילד שלך לפיקדון אצל אשה אחרת, קשה כקריעת ים סוף. מנטאלית. חשתי על הגוף שלי באופן פסיכוסומטי כל בדיקה וכל שלב, אבל כמו יעקב, ידעתי שעלי "לעבוד" בכדי לזכות באהובה שלי. עלי לסבול עבור הנס.

לא העזתי לדמיין אותה, פחדתי, ואפילו שראיתי עובר, דופק, ידיים ורגליים- כל הגוף שלי דמם והפך משותק מחרדה. "תן לי נס מלא, נס שלם", התפללתי בדמעות,

וכמו חנה בשילה שפתיי נעו וקולי לא נשמע.

ואז, כעבור תשעה ירחים ארוכים- היא הגיעה. צחה ויפה. וקראנו לה אמה. אלוקינו מלך העולם.

וכשראיתי פניה ומבטה ואחזתיה קרוב לליבי, והיו בעייני כימים אחדים… מרוב אהבתי אותה.

עדי ארד היא זמרת-יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, הביאה את בתה השנייה באמצעות פונדקאית לאחר 14 שנות המתנה.

היום שאחרי הגט

 גילת מעטוף

כשרצף החיים שלך נשבר ומתמוטט את חייבת לחשב מסלול מחדש. הכי קל להישבר, להרים ידיים, להיכנע למצב הזה שנקלעת אליו– באשמתך או שלא. אבל, הרבה יותר מספק לנצח.

נזרקתי לתוך סיטואציה, ובמקום לטבוע בתוכה ולתת לה לנהל אותי -תבעתי עליה בעלות.

ביום בהיר אחד בחודש אייר בעלי עזב את הבית. לא הייתי מוכנה לזה, למרות שהכתובת היתה על הקיר.

נשברתי. נפלתי. לא תפקדתי. הייתי הולכת לעבודה ומורחת חיוך על פניי בזמן שהידיים היו רועדות. מגיעה הביתה, נכנסת לחדר. נועלת. ומתחילה לבכות. לא מתפקדת. בכלל. ככה עד שהתעוררתי והתפכחתי, ואמרתי לעצמי: גברת, יש לך שישה ילדים. אם תטבעי- הם יטבעו איתך. הבנתי שלשקוע ולהישבר אלו מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי.

משם התחלתי את תהליך ההבראה שלי. יצאתי לאט לאט מהביצה הזו ששואבת אותך פנימה. מדי פעם היו נפילות, אבל ברגע שהייתי מחוץ לביצה הטובענית הזו, הכל הלך קל יותר. ראיתי בבירור שהילדים הם המראה שלי. הם אלו שנתנו לי את הכוחות להתגבר, והם התחזקו כאשר אני התחזקתי. הצלנו זו את אלה ואלה את זו.

הייתי מסורבת גט במשך חמש שנים. בארבע השנים הראשונות לא הבנתי שאני מסורבת גט. התייחסתי לזה כאל תהליך גירושין שנמשך ונמשך וחיכיתי שיקרה הנס ואקבל את הגט שלי. לאחר כארבע שנים שבהן עדיין לא קיבלתי את הגט שלי- התפכחתי. החלטתי לקום ולהילחם על החופש שלי. החלטתי שאני מגייסת ומשתמשת בכל הכלים שיש בידיי כדי להילחם. השתמשתי בפייסבוק כפלטפורמה לפרסם את הכאב והמלחמה שלי, ובנוסף, פניתי לארגון "יד לאישה". לאחר שנה של מלחמה, קיבלתי את הגט שלי. בשנה הזו קיבלתי המון כח וביטחון, תובנות, עזרה ותמיכה. והבנתי שעכשיו, כשהמלחמה כבר מאחורי, יש לי שליחות.

שליחות לעזור לנשים אחרות, שליחות להביא את תופעת הסרבנות המתפשטת לתודעת הציבור, שליחות להסביר את האחריות שיש לכולנו כחברה.

ביום שקיבלתי את הגט, התחלתי לראות את האופק, את התקווה. הרגשתי שהעולם פרוש לרגלי. רק להושיט יד ולגעת, ולחטוף. לטרוף את העולם. התחלתי להעיז ולנסות לעשות דברים שלפני כן רק חלמתי עליהם. הרגשתי קלילה, ללא כבלים שכובלים. וכל יום הוא התגלות מבחינתי, עוד צעד במסלול הזה של גילת החדשה, המשופרת. ויש לי עוד יעדים ומטרות להשיג. ואני יודעת מה הם. ואני בדרך לשם. והם קרובים היום יותר מתמיד.