הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
הבה נניח שבדברים של כולם, לכל הכיוונים, יש מידה גדושה של אמת; המצב הביטחוני הוא בלתי נסבל; פעולות נקם על ידי יחידים אינן מוסריות; אין בסיס להשוואה בין הטרור הערבי הרצחני ובין המעשים שנעשים כתגובה; ההתיישבות אינה מרוויחה דבר מכך ששורפים בתים של ערבים ללא הבחנה; חייבים לפעול בצורה צבאית מלאה בקיני המרצחים; מדינה אינה רשאית להותיר את אזרחיה חסרי הגנה; חילול השם הוא כאשר עושים פוגרום בערבים; חילול השם הוא כאשר יהודים נרצחים ואין מענה; חייבים לגנות כל פעולה כזו; אין טעם של ממש בגינוי, ובעיקר לא כאשר לא קדמה לה בעבר הפעלת לחץ לשינוי המצב הביטחוני ביהודה ושומרון, ועוד ועוד. קשה למצוא טיעון אחד שהוא מופרך לחלוטין, וכדרכו של ויכוח ציבורי בעת הזו – הנוהג הוא להביא רק את הטיעונים התומכים בעמדה שאתה דבק בה, ולא רק להתעלם מהמצוי בעמדות אחרות, אלא גם להציג אותן כמגונות וכאסורות.
כשרואים את התמונה כולה ומקשיבים לצדדים כולם מבינים כי מדובר אכן במצב מורכב ומסובך מאוד. כשנשתחרר ממקבץ הגינויים והתמיכות בעת הזו יהיה אפשר לבחון את הדרכים שבהן דווקא שיתוף פעולה בין כולם יביא לברכה מרובה הרבה יותר, מאשר המאבקים והמלחמות. אי אפשר להילחם במרצחים בלי מאמץ משותף של הדרג המדיני המעצב את האסטרטגיה, הדרג הצבאי המופקד על הטקטיקה, הדרג האזרחי המהווה את שדרת החיים. ובמקום להיאבק זה בזה, לדון באירועי העבר ולנהל מלחמות פנימיות, כל כך היה מיטיב איתנו לעשות כל שביכולתנו כדי לדבר בשפת ההסכמות וקשירת הקצוות כולם, במקום לדבוק בשפת הטלת האחריות וההאשמות. הדבר היה מביא גם לכך שלא היינו צריכים לעסוק במעשים המסיטים את תשומת הלב מהדאגה המתמדת לטובת החיים ביהודה ושומרון, ולמעשה לטובתה של מדינת ישראל כולה.
שפה של פעילות משותפת משמיטה את הקרקע גם מתחת לרגליהם של הסבורים כי להם הסמכות, החכמה, קריאת המפה הנכונה והמידתיות הראויה לפעול כיחידים. לא זו בלבד שיש בנו אמונה עמוקה שבכל מקום שיש כתם מוסרי נזרע גם שורש פורה ראש ולענה, אלא שגם במישורים הטקטיים מדובר בנזק גדול. תפישתנו הבסיסית ביחס ליהודה ושומרון היא שאנו שליחי ציבור של עם ישראל, וארץ ישראל אינה רק נחלתנו האישית כי אם ארצו של עם ישראל, וכשאנו מעצימים את רצון הבריחה וההתנכרות למקומות אלה – אנו משמיטים את הקרקע מתחת רגלינו.
אין אנו יודעים מה ילד יום, וכבר עשרות שנים אנחנו נמצאים במערכה ארוכה ומפותלת, עד שהתבגרנו והבנו שמבטיחי פתרונות הבזק, הנסוגים והמסתערים כאחד, ממשיכים את תרבות נביאי השקר. כדי לעמוד בה עלינו לכונן חוסן פנימי, שיסודו בעמדה רוחנית עמוקה של צדקת הדרך ודבקותנו בארץ, המשכו בנכונות למאבק ביטחוני בלתי מתפשר, וכותרתו בנקיות מוסרית המעצבת את דרכנו. כשכל אלה חוברים יחד, ואנו פועלים בשפה משותפת עם הגורמים השונים במרחב – שורה ברכה מרובה יותר במעשה ידינו, ומכוחה גם המציאות מאירה פנים.
(בלק תשפ"ג)
